חצוצרה בואדי
/ מאת סמי מיכאלללמוד ספרות בקלות
תמצית העלילה:
הרומן מספר על הודא, בת למשפחה ערבית-נוצרית הגרה בוואדי אנ - נסנאס בחיפה. התקופה היא זמן קצר לפני מלחמת לבנון (1982). אבי המשפחה נפטר, ואילו האם גרה עם אבי בעלה ועם שתי בנותיה: הודא הבכורה ומרי. המשפחה גרה בשכירות בבית של אבו נחלה, המצטייר כאדם מפוקפק למדי.
הודא, צעירה ערבייה צנומה ולא בולטת בת שלושים. היא חיה כמו נזירה וסובלת מבעיות נפשיות. היא חשה "מתה", יש לה הזיות מטורפות וכאבי גב פסיכוסומאטיים. לפעמים יש לה תחושת רדיפה וקשה לה לשאת מגע אנושי. לעולם אין היא צוחקת. הודא עובדת בין יהודים בסוכנות הנסיעות של בועז היהודי, היא מרבה בקריאה וכפי שהיא מעידה על עצמה בעמ' 5 "אין לי ידידות וידידים ערבים. אני משתדלת להיות ישראלית יותר מן היהודים עצמם ...ועכשיו יהודה עמיחי קרוב ללבי יותר מכל משורר ערבי". בעבר הייתה לה פרשיית אהבים עם בהיג', ערבי אקדמאי, ששכנע אותה שהיא "אישה קרה" ושלעולם לא תוכל להיות "אישה אמיתית" במיטה.
בעיני המשפחה והשכנים הודא היא "בחורה שאיחרה את הרכבת", ונגזר עליה להיות "בתולה זקנה" ולעולם לא למצוא חתן.
מרי הבת הצעירה בת עשרים ושמונה גם היא אינטליגנטית ומרבה בקריאה, אך היא בחורה קלת דעת, אינה עובדת, ולוקחת כסף מהודא אחותה.
מרי יפהפייה, מלאת חיים, תוססת ואמיצה המתנסה בחוויות מעבר לערבייה השמרנית הממוצעת. למרי יש מערכות יחסים עם גברים. בתחילה היא מתאהבת בזוהיר, צעיר מפונק ועבריין (בנו של אבו נחלה, בעל הבית) והיא נכנסת ממנו להריון. סבה ואימה לא מסכימים שתינשא לזוהיר העבריין והמוסלמי ומעוניינים שתינשא לווחיד, קרוב משפחה נוצרי כפרי ופרימיטיבי, אך שומר חוק. משפחתו מיוחסת בעיני עצמה בגלל היותם אנשי עסקים גאים.
כדי הציל את כבודה ואת כבוד הילד היא מנסה לגרום לווחיד ש"יאנוס אותה", ואחר כך יתחתן איתה.
מעל בית המשפחה גרים כמה צעירים פרועים וצעקנים. בעל הבית מגרש אותם ובמקומם מביא דייר חדש, אלכס, יהודי עולה חדש מרוסיה, שקט, בקושי מדבר עברית ונגן חצוצרה. אלכס הוא אדם נמוך וחזק מאוד פיזית, מרכיב משקפיים עבי עדשות. הוא לומד בטכניון בחיפה ובלילות הוא עובד כסבל, ותחביביו הם: מתמטיקה, ספורט ומוסיקה. לאלכס יש אם מפלצתית ואב חלש בבית אבות בכפר-סבא. אלכס מסתיר מאמו את כתובתו מחשש – ובצדק - שאם היא תיוודע לה היא "תתנחל" בביתו ולא תאפשר לו להמשיך את לימודיו בטכניון.
הודא מקשיבה לנגינתו בחצוצרה וזו שובה את ליבה. היא ממש מתאהבת בו כאשר הוא יורד לביתם אחרי שפרצו לחדרו וגנבו חצי ממשכורתו ומתרגשת מנוכחותו. מרי חשה בדבר ומעודדת אותה ליצור קשר עם אלכס וכך גם אליאס הסב. היחסים ביניהם מתקדמים כאשר זוהיר מעורר מהומות בגלל אהבתו הנכזבת למרי ואלכס מגן על המשפחה מפני זוהיר, השיכור החמוש בסכין. זוהיר דוקר את אלכס בידו ואלכס מכה אותו עד שהוא מתעלף. גבורתו ואומץ ליבו של אלכס מרשימים את סבא אליאס ובני המשפחה. הודא מתאהבת באלכס אנושות. הם יוצאים יחד והולכים לבלות בים. בניגוד לכולם אלכס חושב שהודא יפה והיא מוצאת חן בעיניו. השניים מרגישים את "החשמל" שעובר ביניהם. הודא מסמיקה בכל פעם שעיניהם נפגשות, ואלכס מצידו לא מפסיק להביט בה. אלכס מתקרב אל המשפחה: אוכל איתם, והודא מלמדת אותו עברית, כי היא מדברת עברית מעולה, בלי כל מבטא, כמו ישראלית לכל דבר. הצד האירוטי ביניהם בעייתי כי הודא משוכנעת שיש לה "מום", כפי ששכנע אותה בהיג'.
מרי המעוניינת לקיים יחסים עם ווחיד לפני החתונה כדי שיהפוך ל"אב רשמי" לעובר שברחמה, יוזמת בילוי משותף של שני הזוגות באילת. הבילוי מוצלח ביותר. אלכס והודא מקיימים יחסים, והודא מאושרת ופורחת. גם מרי מצליחה לפתות את ווחיד התמים ולהגשים את תכניתה הסודית, הידועה להודא ולאלכס.
שני הזוגות חוזרים מאושרים לחיפה, אלא שדירתו של אליאס גדושה מתאבלים ומנחמים. בן דודה של הודא, חיסאם, מפקד יחידת מחבלים בבירות, נהרג בפשיטה של צנחנים מעבר לגבול. המנחמים מביטים באלכס באיבה ברורה. עולה עימות בין אלכס לעאדל, אחד האבלים. אלכס תומך בפשיטה של צה"ל וטוען כי הרג חיסאם כמחבל הוא לגיטימי ולא רצח, ואף חיסאם היה רואה זאת כך. אלכס נתקל בחומה של שנאה גם מצידה של אום הודא. אמה של הודא מסרבת להמשיך ולבשל לאלכס בתשלום. היא כועסת שבגלל החתן היהודי המיועד שלה – נשלל ממנה הכבוד שהאציל עליה אחיינה, מפקד המחבלים ההרוג, חיסאם. בתגובה לחרם שלה על אלכס מפעילה הודא חרם נגדי ומסרבת לטעום מתבשיליה. בהמשך נרגעת האם, כולם מתפייסים והיחסים חוזרים לקדמותם. הודא מבטיחה לה שאם תהפוך ליהודיה, לא תתכחש למשפחתה. אלכס רוצה להתחתן עם הודא במהרה. האלטרנטיבה היחידה הנראית לעין היא נישואין אזרחיים בקפריסין.
הודא מגלה שהיא בהריון.
פורצת מלחמת לבנון ולאחר זמן קצר אלכס מגוייס למילואים ויום לפני צאתו של אלכס למילואים מגהצת הודא את מדיו. הודא חשה מוזר כערבייה הרה, הדואגת לחייל יהודי, הנלחם בערבים. בינתיים יולדת מרי בן זכר וגאה בו.
הודא עולה לחדר על הגג ומתייחדת עם חפציו של אלכס. היא חולמת חלום סיוטים על אמו.
בסיום הרומן נמצאת הודא בבית-הקברות שעל הכרמל. אלכס נהרג במלחמת-לבנון והותיר אותה עם עובר בלתי חוקי ברחמה. הודא אבלה בבית-הקברות. היא חוששת מבעיית גידולו של הילד היהודי ברחוב הערבי. אם תגדל אותו כערבי, יהיה דחוי, אך לפחות לא ילך למלחמה בבוא הזמן, ואם תגדל אותו כיהודי, ינסה כל חייו להוכיח את יהדותו בגלל העובדה שאמו ערבייה ויתגייס למלחמה בעתיד. לכן היא חושבת שעליה להפיל את העובר.
אופי העלילה:
הרומן הוא רומן ריאליסטי, כלומר עלילתו היא דמוית העולם המציאותי, היא אפשרית – גם אם לא התרחשה בפועל במציאות. העלילה מתפתחת באופן הגיוני, אין בה חריגות מן המציאות האפשרית, אין בה אירועים שהם מעבר לטבע.
העלילה מעוגנת בזמן ובמקום שאפשר לזהותם . התקופה ההיסטורית של הרומן היא כעשרים וחמש שנה לאחר קום המדינה, ערב מלחמת לבנון ובזמן המלחמה עצמה. התקופה חשובה להבנת בסיס הרומן, מפני שעשרים שנה לאחר קום המדינה, הערבים שנשארו בישראל עדיין בטראומה כואבת של ההגירה ההמונית והכוחנית של הערבים הישראלים למדינות ערב, בעיקר ללבנון ולירדן, שם הפכו לפליטים.
הסכסוך הישראלי – ערבי – פלשתינאי עובר כחוט השני בין הדמויות, ובין מערכות היחסים בין הדמויות, וברקע של המרקם החברתי שביחסים בין יהודים וערבים בישראל בכלל ובין יהודים וערבים בחיפה בפרט. המקום שבו נרקמת העלילה הוא שכונת ואדי אנ-נסנאס שבחיפה. חיפה היא עיר מעורבת שחיים בה ערבים ויהודים בכפיפה אחת, אך בשכונות נפרדות. שכונת ואדי אנ – נסנאס – רוב דייריה ערביים, נוצרים ומוסלמים. אבל אל השכונה הזאת נקלע אלכס – יהודי עולה חדש מברית המועצות.
העלילה בעיקרה סובבת סביב סיפור האהבה שבין הודא לאלכס, ובתור שכזאת היא מתנקזת אל שיא אחד, והוא התגשמות נשיותה של הודא בבית המלון שבאילת. הודא הופכת לאדם אחר, ולאחר מכן באה ה"שקיעה", המסתיימת במותו של אלכס. הודא עוברת ברומן תהליך של מטמורפוזה, של גלגול והיהפכות לאדם אחר. מ"חצי" חולת נפש היא הופכת לאישה שלמה ונורמלית, אך הסוף הטרגי מעמיד את ההשתנות שלה באור קודר.
אפשר גם להגדיר את הרומן הזה כרומן חברתי. החברה משמשת הן כרקע ברומן, הן ליצירת מציאות ריאליסטית שבתוכה הדמויות פועלות, והן כנושא מרכזי בפני עצמו. ברומן משובצים פרטי הווי רבים המשקפים את אורח החיים ואת התרבות – מעט מן החברה היהודית, ובעיקר מן החברה הערבית: היחסים בתוך המשפחה, מעמד האישה, מנהגי אבלות, מנהגי הצעות הנישואין ועוד ועוד. הדילמות שהרומן עוסק בהן סובבות סביב שאלות של חברה: המתחים הנגרמים עקב העימות בין החברה היהודית שאלכס הוא נציגה, לחברה הערבית שנציגיה הם בני המשפחה, וגם בין דמות הערבי החדש (ה"ישראלי") לדמות הערבי השמרן והשורשי, בין דמות הערבי שומר החוק לערבי העבריין, המשפיע על חייו, בין ערכי המוסר של המסורת המזרחית לערכי המוסר המקובלים בעולם המודרני בחברה הישראלית וכו'.
הדמויות ביצירה:
דמותה של הודא
הודא היא ערבייה נוצרייה ישראלית בת שלושים, המתגוררת בואדי אנ – נסנאס בחיפה. היא צנומה ולא יפה במיוחד. היא עדיין בתולה, ולהוציא פרשיית אהבים לא מוצלחת עם בהיג' האקדמאי, לא קרב אליה גבר מעולם. במושגי עולם המזרח הודא היא "מקרה אבוד", היות שסיכוייה להשיג חתן שואפים לאפס. בדידות של שנים גרמה להודא להידרדר מבחינה נפשית. היא סובלת מדיכאונות, מהזיות ומכאבים פיזיים פסיכוסומאטיים (מחלה על רקע פסיכולוגי ולא פיזי). הודא אינה סובלת רק מכאבים פסיכוסומאטיים, אלא גם מנדודי שינה. כאשר היא עוברת דרך השוק אל סוכנות הנסיעות שבה היא עובדת, חושבים הרוכלים שהיא מסוממת.
עמ' 19: "פעולתם של נדודי שינה ניכרת בפני ורוכלים ...סבורים עלי שאני מסוממת". הודא חשה שרודפים אחריה הצעירים מהגדה שגרים בחדר על הגג. יש לה תחושת רדיפה, היא חשה סחרחורת ומצליחה להגיע לעבודתה רק כשהיא שורטת בציפורני ידה את ידה השנייה כדי לא להתעלף, וזו למעשה צעידה פשוטה מביתה לעבודתה.
מזלה של הודא הוא שהיא גדלה במחיצתה של משפחה תומכת המצטיינת בסובלנות ובעדינות, המורכבת מסבה, אליאס, שהוא אדם חזק אופי ומיוחד במינו, ומאמה, שאף היא דמות דומיננטית. בני המשפחה "עוטפים" אותה ואינם מספרים לה על מחלתו הקשה של הסב (כנראה סרטן), ובמיוחד אמה נוטעת בה את התקווה להתגשמות חלומותיה לזיווג מאוחר. הודא מזכירה שללא אמונתה של אמה בה, הייתה פשוט מתפוררת ומאבדת את התקווה.
עבודתה בסוכנות הנסיעות
סוכנות הנסיעות עבור הודא היא מעין בית שני. סגל העובדים מצומצם: שירלי, עדינה ובועז המנהל. (שמו של בועז הוא רמיזה אולי לרצונה של הודא – "רות", כביכול – להתגייר).
כל השלושה הם אנשים שמצבם הכלכלי מצוין. הם מתייחסים להודא יפה במיוחד, אינם שוכחים את יום הולדתה. עדינה מסלקת מהודא לקוחות טורדניים ומגלה כלפיה יחס אימהי ממש ולכבוד נישואיה והלידה הקרבה מארגנים כסף רב במסווה של "הלוואה", שהתגלגלה לה בהצלחה בבורסה. העבודה לגבי הודא המתוסבכת היא מעין ריפוי בעיסוק. היא מעניקה לחייה יציבות מסוימת ושגרה, המותירה רק את הלילות כבסיס להזיות וחרדות.
סוכנות הנסיעות היא מקום מפגש עם החברה הישראלית. במחיצת עדינה, שירלי ובועז זונחת הודא את הדלות של הרחוב הערבי , את הדאגות, ואת בדידותה.
המפגש עם נציגי החברה הישראלית הוא גם מפגש עם נורמות אחרות – עולם שבו רומן אהבים בין גבר נשוי לאלמנה אינו יוצא דופן. עולם שבו מחזיקה בחורה, בת להורים אמידים, את מאהבה לשעבר מבחינה כלכלית – בגלל הסיפוק שגורמת לה "התקדמותו" של בן העדה המקופח (שירלי וקובי). עולם שבו השכול הוא חלק בלתי נפרד: עדינה שהיא אלמנה, והגניקולוג שהוא אב שכול. עולם שבו הדאגה לבנים הנמצאים בצבא הופכת את חיי ההורים לסיוט, ואילו במקביל נחשבת הפגיעה בערבי ללגיטימית (עם חסאם המחבל נשרפו כזכור, אנשים נוספים בג'יפ).
מכאן שאהבתם של הסב והאם מצד אחד, בתוספת התמיכה הבלתי רגילה ממקום עבודתה - מסייעים ל"מחלתה" של הודא להישאר על "אש קטנה" ולא להתפתח.
פרשת בהיג' ואבדן סיכוייה לכאורה
בהיג' היה אולי הסיבה העיקרית להתנזרותה של הודא מהחיים. בהיג' היה אהבתה הראשונה של הודא. היא אינה יכולה לשכוח אותו.
בהיג' הוא ערבי-ישראלי משכיל ואקדמאי. בתחילה היה קיצוני בדעותיו ותלה בחדרו כרזות אסורות, התומכות במאבק השחרור הפלשתיני. בהיג' הוא דמות האינטלקטואל הכפרי שעזב פיזית את הכפר, אך בתודעתו ובדרך חשיבתו נשאר בו. אל הודא נמשך, למרות שעמדה בסתירה לדמות האישה הערבית המסורתית. הסתירה גם לא הייתה מושלמת, שכן בעוד שדיבורה של הודא היה ישראלי, משוחרר, בעל יכולת חשיבה וניתוח, הרי שאורח חייה וצניעותה המסורתית התאימו לדמות האישה המוסלמית. בהיג' נמשך לעולם החומר דווקא ולא לעולם הרוחני. הוא היה עורך עם חבריו מסיבות אלכוהול וסמים. השכלתו הפורמאלית גרמה לו להתנשא ולראות את הודא כנחותה ממנו. החופש המיני של התיירות הגרמניות והסטודנטיות הישראליות קסם לו יותר מהשמרנות המסורתית של הודא, שהיא הולמת יותר את חשיבתו וציפיותיו של גבר ערבי.
בהיג' לא הצליח להבין את הודא באמת. בביטחון עצמי וללא ספיקות הוא פירש את רתיעתה ממגע פיזי כקרירות מינית חסרת מרפא, עד כדי כך שהוא שכנע אותה שהיא כזו. הודא האמינה לבהיג' שטען שהיא בעלת פגם גופני הגורם לה להיות קרירה, וכביכול ל"לא אישה" ול"מוח" בלבד. היא לא ערערה על קביעתו והחלה להתאים את עצמה לדימוי שלה בעיניו.
בוויתור על בהיג' והווילה מתגלית הודא כדמות לא חומרנית. בוויתור עליו היא למעשה מחליטה שלא לוותר על העצמיות והייחוד האישי בגלל סיבות כמו ביטחון וחוסר ברירה. עצמאותה של הודא כמפרנסת היא המאפשרת לה לוותר עליו ולא להיכנע ללחץ.
הודא בפתיחת הרומן היא אפוא בחורה בת שלושים המנותקת מכל מגע עם העולם. הפגיעות והרגישות גורמות לה לחרדה, חרדה מהבדידות ומהחיים בכלל. היא סובלת מכאבים פסיכוסומאטיים בכתפיה, בגבה וברגליה. כאבים אלה תוקפים אותה כאשר היא שרויה במצב של חרדה. החרדה של הודא היא מורכבת ביותר היות שיש לה גוון ארוטי. שנים של הדחקה הפכו את הודא לבלתי מסוגלת לכל מגע פיסי או לביטויים חיצוניים של רגש. הודא אינה מחייכת, וכאשר היא עושה זאת היא מעוררת תשומת-לב אצל בני משפחתה, המכירים את דרכיה והמגוננים עליה. היא נרתעת מכל מגע ולו לחיצת יד או חיבוק. אפילו באוטובוס הודא לא תפתח את ידה לקבל עודף מהנהג שמא אצבעותיו יגעו בידה. המגע הפיזי היחיד, שהודא מרשה לעצמה עם הסובבים אותה, הוא המגע ה"רפואי" כביכול, עיסוי הגב והכתפיים בערק כריפוי לכאבים. כערבייה נוצרייה הפכה, למעשה, לנזירה מרצון, ובחייה אין כל הנאות, עד כדי כך שהליכה לים עם מרי היא עבורה מבצע ומאורע יוצא דופן.
הודא הופכת לנזירה מאונס ומתכחשת לדחפיה הנורמאליים, אך דחפים אלה חודרים לחלומותיה ולהזיותיה.
עמ' 5: "הרגליים השעירות השריריות טורפות את שנתי בסיוטים מהבילים. אני מתעוררת ומתביישת בחלומותיי... "
עמ' 8–9 "הנערים הללו העובדים לכאורה במסעדות...לילה לילה הם כובשים את החושך הורד עלי. בבגדיהם הקרושים מזיעה, ביערם המדובלל הנוקשה,בפניהם המצמיחות זקנים שחורים כיער חרוך, בשיניהם הצהובות, בחיוכיהם המתמסמסים על שפתיים ריריות, בכל אלה היו מתמזגים ליצור אחד. הידיים על קירות הבית, משתלשלות לאורך הסדקים ונאחזות במרזבים ובסורגי החלונות. הייתי טובעת בתוך היצור הנוהם וכוחי תש לפני המאבק. הייתי נכנעת לפני המגע."
המין מוצא את דרכו בכוח למחשבותיה של הודא. היא תוהה, אם היחסים בין אמה לסבה, אליאס, אפלטוניים לחלוטין, או אם היו כך במשך השנים הרבות, שבהן היו הודא ואחותה ילדות קטנות, שהפריעו פחות לאינטימיות של השניים.
בתת המודע: בהזיותיה, בחלומותיה, מעסיק אותה הרעיון ללא הרף.
עמדותיה על מעמד האישה – מתקדמות ( פמיניסטיות )
הודא תוקפת את החשיבה המקובלת ברחוב על תפקידה של האישה והיא רוגזת על חינוכן של הנשים הערביות, שלא חינכו אותן לחשוב או לפעול בכוח עצמן. היא מביעה חשיבה פמיניסטית כאשר היא אומרת: עמ' 69: "אותנו הבנות גידלו וחינכו לנישואין. לא להיות בני-אדם שחיים בצוותא הכשירו אותנו, אלא למלא תפקיד כחיילים. תככים, עורמה, שלל... שקרים. הכל היה כשר למען המטרה הנכספת – בעל מפרנס".
הודא עוברת תהליך של מטמורפוזה (גלגול צורות, שינוי קיצוני )
הודא בתחילת הרומן והודא בסיומו היא כמעט שני בני אדם שונים לחלוטין. בעוד שבתחילה היא דמות קפואה, נזירית, חסרת חיים – הרי שבסוף הרומן היא אישה בשלה, שלמה, בעלת שמחת חיים, שהגשימה את נשיותה ואת יצר האמהות שלה – ורק המוות הפתאומי של אהובה הוא ה"קוטע" הכל.
יחסי האהבה עם אלכס - ההצלה
על סף הידרדרות נפשית חמורה מגיע אלכס בדיוק בזמן כדי להציל את הודא מעצמה ומהכאב. בתחילה דבריו של בהיג' רודפים את הודא וגורמים לה להאמין בכיעורה, ביובש שבגופה. לכן כשהיא הולכת עם אלכס אל "פינת המזמוזים" בכרמל, היא חוששת ממנו. תשוקותיה של הודא לאלכס מדוכאות בגלל אותה חשיבה על בהיג'. כשאלכס מזמין אותה לטיול על חוף הים היא מסרבת לו, למרות שהיא כן רוצה. עמ' 103: "מובן שרציתי אבל לא קמה בי רוח, עצם החיוך שאני מחייכת אליו הוא למעלה מכל ההעזה שבי. מאז בהיג' לא חייכתי ככה לגבר".
לאחר קשיים מרובים וניפוץ עכבות חזק ביותר, היא הופכת למעשה לאדם אחר. כאשר היא מקיימת יחסי-מין עם אלכס, שנים של דימוי עצמי שלילי נעלמות ברגע אחד. הודא מפסיקה לראות את עצמה כחריגה בחברה ולחיות ב"צל" של אחותה היפה. גורלה של מרי, שאין לקנא בו, והפשרה שעשתה – ביטחון כלכלי תמורת הוויתור על האהבה והשוויון – הראו להודא, שאין היא בעצם אומללה כל-כך.
הצד ה"ישראלי" שבהודא ואהבתה לשירי עמיחי
להודא אין ידידים וידידות ערביים, והיא מנסה להיות יותר ישראלית מהיהודים עצמם. בתרבות הערבית אין זה אפשרי כלל שיהיו לבחורה ידידים גברים, וניסוח המשפט עצמו: "אין לי ידידות וידידים" ( עמ' 5 ) הוא יהודי-ישראלי ולא ערבי-ישראלי. בעוד שאחותה מרי חיה כישראלית לכל דבר, ואף מקיימת יחסי מין חופשיים - הרי שהודא היא ערבייה מאוד בשמרנותה. יחד עם זאת יכולת החשיבה שלה ובדידותה גורמים לה לניתוק כמעט מוחלט מהסביבה הערבית. בוואדי אנ-נסנאס היא חולפת רק למקום עבודתה ולעולם לא לטיול סתמי, שאיננו מקובל. התנתקותה מהעולם נתפסת בעיניה בטעות כישראליות, אך למעשה היא אינה מתנהגת כישראלית. היא אינה הולכת לים, אינה יוצאת בערב, לא מבלה עם חברים, לא מארחת. והעובדה שהיא אוהבת את שירתו של עמיחי עדיין לא הופכת אותה לישראלית. בטעות היא קוראת לבדידותה ישראליות, ולמעשה היא לא קרובה לא לערבים ולא ליהודים ואף לא לעצמה!
עמיחי שכתב שירים עוד לפני שהודא נולדה (1952) משמש לה מעין דמות אב חצי ספרותית. שירתו הסובבת סביב המוות והעצבות כחלק מהחיים יוצרת קרבה דמיונית וחד סטרית בין המשורר למעריצתו.
עמיחי בפועל איננו רק משורר שעמו הודא מזדהה, הוא הרבה יותר מזה. הוא הופך למעין "ידיד" ספרותי. שירתו, המרבה לעסוק במוות ובבדידות, "מדברת" אל הודא, ופעם אחת כאשר היא הוגה באפשרות ליחסים אינטימיים בין אמה לאליאס היא מדמיינת חיים כאלה בינה לבין עמיחי המבוגר ממנה. עמ' 6: "תמיד תהיתי על טיבם של היחסים שבין אמי ובין חמיה. הפרש הגילים אינו מרתיע בנסיבות מסוימות. עמיחי כתב שירים קודם שנולדתי אני, אבל אילו גרנו בכפיפה אחת, אילו ידענו יחד את קור החורף ואת בדידות האביב, אילו היה הוא המפרנס ואני שומרת הקן, אילו הקיפני חום גברי מאופק והערכה כבושה כפי שסבא אליאס מקיף את אמא, אילו...לא הייתי מזדעזעת אילו גיליתי שיש דברים בין השניים."
היחס המוזר, לכאורה, לעמיחי, שמפסיק להיות משורר בלבד והופך לידיד אינטימי ומושא להזדהות – מעורר אצל הקורא חמלה לגיבורת הרומן. בדידותה מודגשת. ללא חברים היא חשה קשר נפשי עם דמות של משורר רחוק.
הודא - הדמות המספרת
הודא היא הדמות המספרת. כל הסיפור מסופר מבעד לעיניה. היא מספרת סובייקטיבית המעבירה אלינו רק מה שהיא יודעת, רואה וחשה, וככזו היא אינה מספרת מהימנה. אנו כקוראים צמודים לחלוטין לתודעתה של הודא, המספרת את הסיפור צמוד להתרחשות הדברים. מופיעים זיכרונות העבר אך אין כל רמז או פיסת מידע על העתיד. ההיצמדות להווה מגבירה את המתח ברומן.
היא אינה מספרת "כל יודעת". היא "מספרת גיבורה", בעלת תפקיד מרכזי בעלילה.
דמותה של מרי
אחותה הצעירה של הודא (28), תורמת לעיצוב דמותה של הודא על ידי ניגודיות חריפה. שתי האחיות, שהן לכאורה במצב דומה, רווקות סביב גיל השלושים, שונות מאוד זו מזו. בעוד שהודא היא דמות נזירית, חיוורת, הנחבאת אל הכלים, מרי היא יפהפייה זוהרת ונועזת, המתנהגת כמעט כמו בת טיפש-עשרה.
מבחינה אינטלקטואלית אין הבדל בין השתיים. שתיהן היו תלמידות מצטיינות וחובבות קריאה. ההבדל העיקרי הוא באימפולסיביות. בתחילה מרי היא אימפולסיבית, נועזת, אבל בהמשך היא מתגלה כבוגרת, נועזת רק עד גבול מסוים, אחראית בסופו של דבר ובעלת נכונות לפשרה.
תיאורה החיצוני
הודא מתארת את מרי השקועה בשינה - עמ' 29: "יפה היא, טל של רעננות עומד בה, שפתיה שפתי ילדה וריסיה ארוכים ושערה ערפל שחור ועורה קטיפתי כחלקת מים רוגעים".
מרי מתאפרת באופן עדין המדגיש את יופייה הטבעי. מלתחתה מצומצמת ביותר אך היא נראית זוהרת בכל לבוש.
בתיאורה של מרי כמעט תמיד מוזכרות ילדות או נערות כדי להדגיש את המראה החיצוני שלה, שהוא צעיר הרבה מגילה הרשמי, המתקרב לשלושים.
בעוד שהודא מתרחקת מכל מגע פיזי: ליטוף, נשיקה, חיבוק ואפילו נמנעת מלחייך, הרי שמרי היא ברייה חושנית מעצם טבעה.
מרי בעברית פירושו, מרד. ואכן מרי היא עד לגבול מסוים – מורדת ודמות לא אופיינית לחברה הערבית, ולו גם הנוצרית. קיום יחסי מין לפני החתונה הוא פשע (כלפי המשפחה) שעונשו מוות. המשפחה הערבית כולה צפויה לאבד את כבודה במקרה כזה, והדרך היחידה להשיב את הכבוד האבוד היא רצח הבת הסוררת.
למרי אין משפחה רחבה, אין גם אב, ואילו אליאס הסב הוא אדם יוצא-דופן בהתייחסותו לסוגייה זו. הוא נותן למרי למרוד בכבלי המסורת המזרחית, וזאת משום שחייו לימדו אותו להימנע מהתערבות בחיי אחרים, ולמנוע מהאחר להתערב בחייו: עמ' 99: "כל הימים ראית את הנכדה שלך משחקת בלהבות של גיהנום ולא פצית פה...תמהתי מאין לו מידה זו של סובלנות ומתירנות".
אחיה של אום הודא רחוקים בירדן מכדי שיבואו וירצחו את מרי למען כבוד המשפחה. אנו רואים שאליאס הדחיק כה עמוק את הבעיה, עד שהוא כאילו מופתע, כאשר אבו נחלה מספר לו, שנכדתו אינה בתולה עוד, ושהגורם הישיר לכך הוא בנו הסורר, זוהיר, אליאס נוגח בראשו את הקיר בייאוש, אך אין הוא פוגע במרי.
ייתכן שהתכנון של סבא אליאס ואום הודא לשדך את מרי לווחיד,קרוב משפחה מדרגה שנייה, נובע מן החשש מפני האסון הקרב ובא - אבדן כבוד המשפחה. אום הודא מתנגדת לנישואים בין מרי וזוהיר. עמ' 31: "מה פתאום! קראה. הם מוסלמים ואנחנו נוצרים". ואילו הודא מתנגדת לקשר בין ווחיד ומרי, שכן ווחיד אדם כפרי, פשוט שיודע רק להרכיב תריסים. "כאילו שידכתם נסיכה לסוס".
מרי מבינה שהיא בבעיה קשה ואומרת שיא לא רוצה "לקבור את עצמה עם כפרי מפגר"( עמ' 36 )."זה בקושי מסוגל לשרבט את שמו. רק תריסים הוא יודע להרכיב" ( עמ' 37 ). אך היא נכנעת כיוון שאמה משכנעת אותה ומשתמשת בהודא כבדוגמה שלילית . עמ' 37: "אמא נדנדה ונדנדה – ראי את הודא..."
היא מקבלת החלטות קשות מאוד, עמ' 42: "דמעות זולגות מעיניה". היא מוותרת על זוהיר, שאליו היא נמשכת בעליל, ומשחקת את משחק חייה כדי לזכות באהבתה של אמו של ווחיד.
מרי היא מטבעה שחקנית, וכשרונה בא לידי ביטוי כשהיא משחקת את תפקיד הערבייה החסודה המסורתית. היא קונה מיד את אהבתו של ווחיד ואת אהבת כל בני משפחתו- גם את אמו האימתנית.
מטיפוס פרוע, עצמאי, משולח רסן בלשונו ונוטף מיניות היא הופכת בתוך רגע אחד לערביה חסודה וביישנית. היא מעמידה פנים שהיא בוכה מהתרגשות והומה "דודה, דודה.." כלפי אמו של ווחיד עד שגם האישה הזו נשברת רגשית בזכות המשחק המופלא ומצהירה בקול חנוק "אני לוקחת אותה..הילדה הזאת שלנו".
הודה מתארת את השינוי החיצוני שמתחולל במרי: עמ' 45: "מרי אחרת היתה. אותה השמלה המוכרת, אותו האיפור המעודן, והנעלים הקלות, והשיער השופע כמפל אפל, ואף על פי כן מרי שונה היא. אין זכר למרדנות ולחוצפה. כולה ביישנות וענוה כאילו עתה זה השילה רעלה וגלימה מוסלמית אדוקה ובאה בפעם הראשונה במחיצתם של גברים זרים...כשמרי משחקת רק סבא מסוגל לנחש את הסוף. ראיתי אותו מעשן מתוך ריכוז. אולי הפתיעה גם אותו."
כדי להגזים עוד יותר מרי דוחה את חפיסת הסיגריות שמוצעת לה בעשותה פרצוף מתחסד וביישן של ילדה בת עשר שלא סובלת סיגריות. עמ' 45: "בריח הניקוטין שבפיה ודאי לא השגיחו האורחים ההמומים."
השידוך כמעט ומתבטל כאשר משפחתו, ובעיקר אמו של ווחיד שומעת כי למשפחתה של מרי אין כסף ואין רכוש. האם "משתוללת" לאחר שמיעת ההודעה ומחליטה לבטל את כל העניין, היא פוגעת בכל מי שהיא יכולה. את הודא היא מגדירה כ"מתה", ואילו את אליאס היא תוקפת באמצעות הנרגילה ומכנה אותו "מוצץ מגעיל".
בדברים אלה פוגעת החמות לעתיד בכבודה של מרי ובזעם ההשפלה מרי אומרת:עמ' 52: "אעשה אותה כלבה ורק עשב מסריח ושתן אגיש לה עד סוף ימיה...בשרשרת של ברזל אקשור אותה בחצר עד שתתייבש בשמש היא והחרא של התרנגולות שלה".
תוצאתו של "המרד" הגדול של מרי מדהימה. ה"מהפכנית" הנאה מוצאת את עצמה נמוך הרבה יותר מאשר נקודת הפתיחה שלה. מרי חוזרת למקורות. היא תתחתן עם ערבי שורשי, שמרן ולא משכיל כדי לחיות חיי נוחות חונקים.
עמ' 100 " - מחר נוסעים לים.
- מרי את כבר מאורסת.
- דווקא. עם וחיד לא אראה ים עוד. ודאי ידרוש ממני לרדת למים בגלימה ויתנפח למראה כל גבר שמסתכל. מגיע לי ליהנות קצת קודם שאקבר. מחר אני מוכרחה לנסוע לים".
הודא מגדירה זאת: עמ' 99: "וחיד הוא נכות".
חייה של מרי הם סוג של טרגדיה, והקורא הישראלי לכאורה "מספיד" אותה, שכן האהבה החושנית שלה לזוהיר, החופש והפרטיות שלה, האינטליגנציה הגבוהה וההשכלה, יופייה המסנוור – כל אלה סופם לרדת לטמיון. בסיום היא מתגלה כמחושבת ומתפשרת – ובוחרת בחיים חד-גוניים על פי המסורת הישנה.
מרי תיהפך בעוד שנים ספורות לשפחה, ערבייה מסורתית, ה"קבורה" לה בכפר הפרימיטיבי ללא אפשרות להגשים את עצמה ולהרחיב ולפתח את אישיותה והשכלתה. כדי להחמיר את המצב וחיד הוא מבוגר - עמ' 44: "בן ארבעים היה, וחזותו כבן חמישים".
חסר חושניות ומגוחך בכל הקשור לעסקי המיטה. ואפילו הודא שמתבטאת בעידון בד"כ קוראת לווחיד "בוק".
עמ' 58 "את חושבת ברצינות, מרי?...להיקבר בכפר עם חמות שכזאת ועם בוק שכזה."
עמ' 59 " - ואת מסוגלת...לשכב עם וחיד?
- בחושך, הודא, בחושך אפשר...ראית את הריר בעיניו. גבר עם ריר בעיניים את יכולה לעשות בו הכל".
לקראת סוף הרומן מתגלה גם הצד האחר של מרי, והתמונה נראית מאוזנת יותר. מרי מאושרת מאוד עם התינוק החדש המפצה אותה, לכאורה, על הכל.
מרי מסתגלת באחריות ובבגרות לצד הלא נעים של ערביותה. אין היא מתאבלת כמו הודא, אלא תוך כדי השלמה עם המצב היא משתדלת להפיק את המקסימום האפשרי, ובלשונה: עמ' 58: "טוב להיות מלכה בכפר מלהיות עכבר בואדי".
היחסים בין שתי האחיות
מרי והודא אוהבות זו את זו. התפקידים ביניהן התחלפו, ולמעשה מרי היא הבוגרת יותר – על אף התנהגותה הפרועה דואגת להודא ומנסה לנטרל את הדיכאונות שלה, למשוך אותה החוצה מהדירה המשפחתית, שבה היא מסתגרת כבכלא, לקחת אותה לים ולדחוף את הודא הפאסיבית ליזום את הקשר עם אלכס. כאשר האם כועסת על אלכס ומסרבת להאכילו בתשלום והודא מנגד מפסיקה לסעוד על שולחנה מצליחה מרי המעשית לסיים את הסכסוך, כשהיא אומרת לאם שבסוף הודא תיראה כמו ג'מילה השכנה מלמטה אם לא תתחתן. הנזיפה וההשוואה מחסלים את הסכסוך.
שתי האחיות חיות שנים רבות באותו חדר וחולקות זו את גורלה של זו.
לגבי הודא מרי היא מעין "התגשמות" מאווייה. הודא בחלומותיה היא "מרי". במציאות היא לא מעיזה לחקותה. היא שמרנית מבחינה מוסרית, נזירית גדושת עכבות ומעצורים, ובעלת דימוי עצמי של "נכה" מבחינה סקסואלית. אך הודא בחלומותיה היא טיפוס אירוטי מאוד, אם כי אין היא מודעת לכך. בעיני עצמה היא משוגעת. אין היא מבינה את הצרכים שלה ואת צורת החיים העקרה, שהעניקה לעצמה. מרי מגשימה את כל מה שהודא חולמת בלילות, מעין "גיבורה מקומית" בעיני הודא, היות שהיא יוצאת, מבלה, מתרועעת עם גברים, ו"מנפצת" לחלוטין את קוד ההתנהגות המזרחי.
הודא אוהבת מאוד את אחותה ומנסה לדאוג לה בתוקף תפקידה כאחות גדולה. בפועל הודא הבכירה היא התמימה והזקוקה לסיוע. עמ' 100: " בבת אחת הבנתי כמה אני תלויה במרי וכמה אני אוהבת אותה...כשהיא נעלמת לשעות אחדות עם וחיד, הערבים נעשים משמימים... בשל השוני שביני וביו מרי התקרבנו זו לזו עד כדי ידידות עמוקה."
אך אהבתה אינה גורמת לה לחייך לאחותה, לחבקה או להפגין כל סימני חום חיצוניים. כאשר פורצת אהבתה לאלכס היא במקביל מתקרבת לאחותה, מחייכת אליה לראשונה, ולא נרתעת ממגע פיזי. מרי מרוצה מאוד מהשינוי ואומרת לאחותה: עמ' 134: "נשקת לי ביוזמתך נשקת לי. את אחרת".
דמויות המשנה:
דמותו של אליאס
סבא אליאס הוא נוצרי קופטי (קופטים – נוצרים ילידי מצרים, השם 'קופט' הוא שיבוש של אגיפט=מצריים) מכפר קטן במצרים ליד הנילוס. הודא מעריצה את סבה, הסב במשפחה הוא היסוד המלכד והמאחד והוא ניחן בהומור ובשלווה.
אליאס הוא אדם קשיש אך הוא עדיין חסון וגמיש, והחיוך הנצחי עושה אותו צעיר מגילו. הוא גבוה ובעל עיניים ירוקות. איש אינו יודע בן כמה הוא, ואולי גם הוא בעצמו. ניכר עליו שהיה בעבר "צעיר רב רושם" ( עמ' 6 ). יש לו חוש הומור, אך אין הוא פטפטן.
אליאס מייצג את המסורת העתיקה. יש בו מין אורח התנהגותי טקסי, המקובל זה מאות שנים. עמ' 13: "אף על פי שהיו שם שני כסאות פנויים רמז לי לפנות את כיסאי ולעבור לכיסא אחר כדי להאדיר את כבודו של האורח". הנרגילה היא אוצרו היחיד. היא חלק מאישיותו, והוא מציג אותה בגאווה לפני אורחיו. העישון מרגיע אותו.
אליאס הוא טיפוס כפרי. בעיני הודא הוא אציל על אף שנולד כפלח עני. הסופר מדגיש את זרותו בארץ: "השיב כדרכו המצרית" ( עמ' 27 ); "מצרי סבלני ( עמ' 47 )." אבו נחלה פונה אליו – "מצרי" - ומבליט את זרותו.
לאליאס יש כוח-חיים עצום. כל בני משפחתו מתו ממגיפה ונותרו רק הוא ואביו שזמן קצר אח"כ מת גם הוא מאכילת פול, שהיה כנראה אלרגי אליו.
בצעירותו התרגל אליאס לבדידות. הוא לא נכנס לייאוש ובמשך שנה לאחר שמשפחתו מתה – חי לבדו ועיבד בחריצות רבה חלקת קני סוכר עצומה בגודלה, שלפני כן היו כל בני המשפחה מעבדים.
התושבים החדשים ראו בו שד או רוח רפאים וגם הכומר שהזעיקו חשש ממנו, משום שעל פי מספר הקברים היה הסב אמור להיות מת (באחד הקברים נטמנה פרה). אליאס היה מת למעשה ברשומות הכנסייה. בעיני בני הכפר הפך למעין רופא אליל לאחר שהציל מטביעה נער, שנפל לתעלת מים והוכרז בכפרו כמת.
לאחר מכן ניצל ממספר ניסיונות התנקשות ומ"מסע הישרדות" בלתי רגיל במדבר עם תינוק בזרועותיו. הטראומות גרמו לו לדבוק בחיים בכל מחיר. הוא חי חיים של צניעות, עוני, בדידות ואלמוניות – כדי שלא ישיגוהו הרוצחים ושאר צרות. האלמוניות והחיים הצנועים הקנו לו כנראה תחושת בטחון מסוימת כנגד כל אותם רוצחים שרדפו אחריו בצעירותו.
בשכונה מכבדים את אליאס וחושדים בו, שמסתתר בתוכו משהו נוקשה ומאיים. ידוע שעבר את כל מדבר סיני ברגל, כשתינוק בזרועותיו, ולבד מהקושי הפיזי העצום, עצם העובדה, ששודדי הדרכים סרו מעליו, נראה כמעשה כשפים.
כאשר סיכויי בנו הלא מוצלח להינשא נראו אבודים, יצא אליאס בעצמו לרחוב למצוא לו כלה ולהמשיך את השושלת.
לפני נישואי בנו עברו עליו שנים של התבודדות ורק לאחר שחיתן את בנו החל להיפגש עם זקני ואדי אנ-נסנאס בבית הקפה. גם העובדה שלא חיפש אישה חדשה לא מובנת. אליאס כלכל את משפחתו בעבודה קשה. הוא אדם המסתפק במועט ויודע ליהנות מהדברים הפשוטים ביותר.
הסב מקביל לאם בדאגתו להודא ולמרי.
הודא גדלה ללא אב, ואולי מכאן רצונה בגבר חזק, שיהיה לה מאהב וגם אב. אביה של הודא מת ממחלה, כשהייתה בת ארבע. היא לא יודעת עליו פרטים רבים שכן אמה וסבה ממעטים לדבר עליו. אום הודא מזכירה אותו בבוז ובזלזול בפעמים המועטות שהיא מזכירה אותו, והסב לא מגן על בנו. הסב מספר שהיה שתקן. הוא היה אש פשוט כמעט שלא ידע קרוא וכתוב. בלתי מתבלט. אום הודא רצתה אותו רק כגבר להוליד לה ילדים, והאב אכן מצטייר כמי שביצע את תפקדו ופרש. הסב אליאס משמש מעין תחליף לאב, ומפצה באופן חלקי על חסרון האב.
כשהצעירים הכפריים מהגדה מרעישים על תקרת דירתם, מתרגזת אום הודא. אליאס לעומתה אינו עצבני. הוא מזכיר לאם את תקופת העלומים. אנשים צעירים שעובדים קשה חפצים "להתפרק" בסוף יום עבודה ועורכים מסיבות. הסבלנות של אליאס היא גם קבלת הדין, שכן אבו נחלה המשכיר להם ולצעירים מעל את הדירה הוא איש עשיר ורב השפעה. לגבי אליאס הוא מסמל כוח שאי אפשר להתמודד איתו. בעיני אליאס חוסר תגובה במקרה זה הוא תגובה חכמה יותר מאשר להגיב.
הסב אוהב מאוד את נכדותיו, והפסיביות שלו נעלמת לחלוטין, כאשר הן במוקד. הוא אינו מוטרד מהרעש שמקימים הצעירים על בגג או מהשתן שכמעט פוגע באום הודא, אך מהסכנה העלולה להיגרם להודא ומרי כתוצאה מנוכחותם המתמדת של שיכורים ומסוממים בסביבה, נחרד הסב.
דאגתו של אליאס להודא
כשלהודא יש כאבים "נפשיים", הוא מנדב את הערק שלו וממריץ בקולו את האם, המעסה את גבה של הודא. כשהודא חולה הוא עומד ליד מיטתה וממלמל "לחשים" כסגולה להחלמתה. דבר המצביע על הפן הכפרי שלו. כשהודא סובלת מהכאבים הוא חופן את פניה בידו, מזיע, נראה זקן – כאילו הוא סובל בעצמו. בילדותה של הודא היה נושק לשערה, אך כעת, כגבר מזרחי השומר על כבוד נכדותיו אין הוא מרשה זאת לעצמו.
הודא שסיכויה למצוא חתן קרובים לאפס, מדאיגה אותו. ואף על פי כן הוא מבין את הסיבה לדחייתה את בהיג' ואומר לאמה (עמ' 53) כי אצבעותיה של הודא יקרות יותר מאצבעותיו של בהיג', או במילים אחרות: שלהודא מגיע חתן יותר טוב. הסב רוצה לפצות אותה על דבריה המכאיבים של האם על גורלה העתידי של הודא ואומר:"הודא היא עדיין תינוקת שלי".
אלכס מוצא חן בעיניו מיד, למרות שהוא מלגלג עליו בתחילה, ובלי להתכוון פוגע בו. הוא רואה מיד שהבחור ישר ודובר אמת ואף מנסה לחנכו באומרו שאין להשאיר כסף בחדר. כאשר אלכס מספר כיצד חיסל בלילה אחד את צלחת העוגיות של אום הודא, אליאס מופתע מגילוי הלב הטבעי של אלכס, השונה מהאיפוק המזרחי. כאשר אלכס מספר על געגועיו לאסיה, אהובתו לשעבר, שנותרה ברוסיה הרחוקה ושלה הוא מקדיש את נעימות חצוצרתו – הוא "קונה" את אליאס, שהוא נוכרי בארץ ושאף לו יש געגועים לארץ מולדתו, מצרים.
כאשר זוהיר פוצע את אלכס, אליאס כועס על אלכס משום שלא חתם על התלונה במשטרה לאחר שאביו של זוהיר הגיע להסכם עם אלכס, שלא יגיש תביעה תמורת פיצויים כספיים. לגבי אדם כה רגוע הכעס של אליאס מעיד על התקרבותו הנפשית לאלכס.
אלכס חשוב לאליאס בגלל דאגתו הגדולה של הזקן למצבה הנפשי של נכדתו הודא.
הסב מקרב בין הודא לאלכס כאשר הוא שולח אותה לחדרו עם קוביות קרח לטיפול בעקיצת העקרב. כל-כך היא בודדה ואומללה, עד שאליאס מעדיף חתן יהודי מחוסר חתן בכלל.
דאגתו של אליאס למרי
כאשר אבו נחלה מחמיא ליופיה של מרי אליאס נדרך: כל רמז על חן או ארוטיקה בעולם המזרח יכול לגרום לרצח מתוך כבוד או נישואים מהירים בין שני "החוטאים".
בעמ' 26 הסב שם לב שמשמלתה של מרי נקרע הפרח שעל החזה, אך הוא לא אומר דבר.
כאשר אבו נחלה מבשר לאליאס על מופקרותה של מרי, על הצד הארוטי של הקשר בין זוהיר בנו למרי, אליאס זועק אליו לאות אזהרה שיחדל. ב"קוד הכבוד" הערבי הקדום על אליאס לקום, כגבר היחיד במשפחה, ולרצוח את מרי, משום שקיימה יחסים לפני החתונה – התנהגות השוללת את כבודה שלה ואת כבוד המשפחה כולה. אלא שאהבתו של אליאס למרי וחכמתו גורמות לו לפגוע בעצמו בלבד. הוא מעדיף לחבוט את ראשו בקיר או לאיים על אבו נחלה, שירצח אותו, ולא לפגוע במרי. אבו נחלה מרגיע אותו על ידי מגע ממשי בכתפו. אין הוא עושה זאת מטוב לב אלא שהוא חושש מזעמו המוסתר של הזקן.
אבו נחלה אינו מהסס לגלות לאליאס, שנכדתו קיימה יחסים עם בנו, היות שבמסורת המזרחית בא גילוי זה כדי ליזום פעולה מהירה, שתסייע בדחיפות לשמור על כבוד המשפחה האבוד, אם בדרך של השתדכות (זו שאיפתו) ואם בדרך של רצח. בניסיון הכמעט נואש הוא מנסה לשדך לבנו בחורה כמו מרי, אף כי איבדה את כבודה, והוא מנסה למשוך אותה מזרועותיו של מחזרה הכפרי. לגבי אבו נחלה זוהיר קיים יחסים עם מרי, ולכן בהתאם למנהג עליו לשאתה בדחיפות לאישה. אין הוא מבין את סירובו התמוה של אליאס, אשר בשום פנים ואופן אינו מוכן להשתדך עם עולם הפשע.
בסיום הרומן אבו נחלה למעשה "מספיד" את בנו בעודו בחיים, משום שניסיון החיים העשיר שלו מצביע לו בבירור על גורלו של זוהיר, ומכאן שהסב צדק.
בעמ' 53, לאחר ויכוח נוקב על עתידה של מרי, הסב הנרגש, המסתובב בחדר כלכוד, נרגע בבעבוע המים בנרגילה.
הוא מתייחס יפה לווחיד, מציע לו סיגריה תוצרת חוץ, גם לאחר שאמו פגעה במרי חסרת הנדוניה.
למעשה מרי גורמת לו לסבל יותר מהודא.
מרי והודא הן בראש דאגותיו. בנקודה זו נגמר חוש ההומור האין סופי שלו.
אליאס רואה בני אדם ללא התוויות שמנסה להלביש עליהן החברה. אלכס לגביו אינו אויב מפני שהוא יהודי, אום הודא לא עוררה בו רגשות נחיתות, כששידך אותה לבנו על אף שהשתייכה למשפחה מכובדת לשעבר. את צרותיו שלו – המחלה הקשה והכאבים - הוא מסתיר מעיני הסובבים אותו כדי לא לפגוע בהם.
ישנם ויכוחים אופייניים לסב ולאם, שהם חלק מההווי במשפחה של הודא. הוויכוחים הם חלק מהאווירה ומסמלים יציבות בבית. במשך השנים הקשר ביניהם הפך שונה מאוד מקשר של כלה לחמיה. שבע-עשרה השנים שחיו ביחד, כשאליאס מפרנס וממלא את מקום האב, הפכו את הקשר לאינטימי ומיוחד יותר. הסב משמש לאם המתוחה כתף להישען עליה ומרגיע אותה ביציבותו. הודא, כאמור, תוהה על טיב היחסים ביניהם ( עמ' 6 ).
כאשר אליאס משיא את מרי הוא למעשה "מאבד" אותה, היות שבניה ישתייכו למשפחתו של ווחיד. דווקא מותו של אלכס יכול בעקיפין לגרום לאליאס לשרוד דרך בנה של הודא. עמ' 231: "דווקא ממך אני חולם על נכד". הודא מדברת על בן שיוולד לה, ובכך מדגישה את השושלת. הילד יהפוך, למעשה, לילדו של אליאס, כשם שהודא הייתה יותר ילדתו מאשר נכדתו, ובכך ימשיך אליאס לשמור על דור נוסף. מחלתו המתגלה להודא בסיום היצירה לא תכריע אותו כנראה כל-כך מהר והאם מנחמת את הודא שהוא יכול עוד לחיות שנים רבות עם מחלה זו. אלא שלנו לא ברור בסיום אם הודא תפיל את ולדה, או שתלד לאליאס את נכדו המיוחל.
דמותה של אום הודא
אמה של הודא היא אישה גאה מאוד וקשה. לאחר מלחמת העצמאות נותרה בחוסר כול ונאלצה לעבוד בבתי אחרים כדי להתפרנס בדוחק. היות שהייתה חסרת נדוניה היו סיכוייה למצוא חתן קלושים . אליאס פגש אותה ברחוב והציע לה את בנו. זו הייתה מעין עסקה - בנו של אליאס השתקן, האנאלפבית ואולי אף הלוקה בשכלו, יעניק לה מעמד של אישה נשואה. בתוך ארבע שנים הוליד שתי בנות - ונפטר. אום הודא מתייחסת בבוז לזכרו של בעלה, וגם הסב לא מגן עליו. הבוז שהיא חשה כלפי בעלה נבע מההתנשאות הטבועה בה כל-כך עמוק. למרות כבוד המשפחה האבוד והמעמד הכלכלי שנשלל, היא המשיכה להיות נצר למשפחה מכובדת.
היא חיה, כביכול, בשני מישורים שונים. במישור האחד היא מתמודדת עם קשיי המציאות, הטרדותיו של בעל הדירה, אבו נחלה, הדאגה לבנותיה המתקשות למצוא חתן ולבריאותו של אליאס, חמיה, ובמישור האחר היא עדיין חיה בעברה כשהתגוררה בביתה הנאה, והייתה מכובדת על כל קרוביה.
היא רוצה שאנשים יעריכו אותה על-פי הבית המפואר שהיה ביתה בילדותה, ולא על פי דלותה בזמן ההווה.
אך בהווה אום הודא כמעט מנודה. היא איננה מוזמנת לאירועים המשפחתיים, ורק להלוויות היא מגיעה.
שנים רבות של חיים משותפים עם אליאס גרמו לאינטימיות גדולה בין השניים. הוא חמיה כמעט על תקן של בעלה, ולכל אורך הרומאן פזורים רמזים והשערות לקשר פיזי ביניהם.
אום הודא ואבו נחלה
אבו נחלה, בעל הבית, הוא אדם מרשים הן בלבושו והן בהתנהגותו. במושגי המזרח הוא מצטייר כנסיך, כאדם שהכול מותר לו.
אבו נחלה היה מבריח גבול לאחר מלחמת העצמאות ועזר, לכאורה, למשפחות להתאחד. הוא היה מעביר פליטים שברחו לירדן בחזרה לשטחים – אלא שבמקביל היה מלשין עליהם לשלטונות השיראליים, וכך גם גזל את כספם וגם קיבל כסף מהמערכת השלטונית כ"משתף פעולה". אום הודא שונאת אותו כי הלשין על אחיה, אלה גורשו לירדן וניתקו אתה קשר.
אך ככל שאום הודא שונאת את אבו נחלה היא גם מפחדת ממנו, שכן הוא עשיר המשתייך לשררה. היא מתרפסת בפניו ומסווה את שנאתה בנימוס מזרחי מקובל: עמ' 12: "רעל הייתי מגישה לו", ודקות ספורות אח"כ היא מחייכת אליו -"חיוך שלא נעדר ממנו קורטוב של התרפסות" ( עמ' 13 ).
אבו נחלה בעל הדירה בדמי מפתח מפעיל לחץ כבד על בני המשפחה לעזוב, כדי שיוכל למכור את הדירה ולהרוויח תמורתה כסף. בכוונה הוא משכיר את החדר על הגג לבחורים הפרועים ואח"כ לנגן חצוצרה.
על אף רכושו המרשים מבחינתה של אום הודא הנישואין בין בנו, זוהיר, למרי אינם באים בחשבון בגלל פער בין העדות. אבו נחלה הוא מוסלמי, ואום הודא הנוצרייה אינה מוכנה בשום פנים ואופן למסור את בתה למוסלמי. יחד עם זה למרי אין נדוניה, והרכוש היחיד של אום הודא ואליאס הוא שווי "דמי המפתח", ואם יוותרו על כך יזרקו לרחוב.
היחסים בין אום הודא לבנותיה
באופן בלתי מודע מעדיפה אום הודא את בתה, מרי, היפה, המושכת, העליזה והאינטליגנטית. הקשר עם מרי הוא קשר של אהבה וגאווה, ואילו כלפי הודא יש לה רחמים בלבד. הודא אינה מושכת, אנו רואים כיצד מתאכזבים הכפריים, כאשר הם רואים את הודא בפעם הראשונה וסוברים שהיא מרי. עמ' 44: "החתן לא הסתיר את אכזבתו למראי...סבור היה שאני היא מרי. ..אמו נשכה את שפתה התחתונה. קטנה ורזה מדי הייתי בעיניהם, לא כטעמם ולא כלבבם...אמרתי: מיד תצא מרי אליכם. אמו קראה בהקלה: את היא הודא, האחות הבכירה". האם רואה כי הודא מסתגרת, בעלת בעיות נפשיות, ושידוכה נראה כמשימה אבודה. האם מעודדת את מרי להינשא לווחיד הנחות ממנה ומזכירה שגם היא, בלית ברירה, התחתנה עם אביה, שהיה נחות ממנה בהרבה. היא לוחצת על מרי להינשא לווחיד ומשתמשת בהודא כדוגמא שלילית. עמ' 37: "אמא נדנדה ונדנדה – ראי את הודא, היא אומרת לי, ראי אותה. נשברתי. לא כל אחד יש לו אומץ להיות אומלל."
מצד אחר הבעיה של הודא אולי פחות קשה מאשר של מרי, שכן הודא מפרנסת את עצמה. (אפילו את החזיות היא קונה למרי).
אום הודא ואלכס
הקשר של אום הודא עם אלכס מתחיל מתוך חמלה. לאלכס נגנבת חצי משכורת מחדרו, משכורת שהשיג בעבודה קשה בסחיבת שקים בנמל. אום הודא מרחמת עליו ומעניקה לו צלחת מלאה עוגיות. החמלה מוכפלת כאשר אלכס נדקר ע"י זוהיר, לאחר שהגן על המשפחה ומנע מזוהיר להיכנס. כאשר השוטרים מגיעים היא צווחת שלא אלכס הוא שתקף. אום הודא מבחינה בקשר בין אלכס להודא כאשר הודא יורדת מחדרו צוחקת. עמ' 116: "צחקת, אמרה בהשתוממות. כן, אמרתי בלחש".
כפי הנראה לא צחקה הודא שנים עד לרגע שהכירה את אלכס. האם מודאגת. לגביה אלכס היהודי הוא מחוץ לתחום בדיוק כמו שזוהיר המוסלמי היה. אלא שב"מקרה אבוד" כמו הודא התנגדותה פחות תקיפה מאשר במקרה של מרי, שהגברים בהמוניהם נמשכים אליה. אום הודא נרתעת מיהדותו של אלכס, אך דאגתה לבתה הבכירה גוברת על רתיעתה מכל קשר עם יהודים.
כאשר שני הזוגות שבים מאילת הם מוצאים את הבית שרוי באבל. חיסאם, אחיינה של אום הודא, מפקד יחידת מחבלים בלבנון נהרג בפשיטה של צה"ל בלבנון. ההרוג מאציל עליה כבוד, ואום הודא הופכת למעין גיבורה מקומית. אלכס מרגיז בדבריו את האנשים שבאו לנחמה, באומרו כי נפילתו של חיסאם היא חלק ממאבק לגיטימי בין צבא למחבל הבא לפגוע באוכלוסייה אזרחית, ומגיב על כך לפי תפיסת עולמו. עמ' 189: "אז הוא היה אויב, לא? הוא רצה להרוג, וידע שאולי יהרגו אותו – הוא בעצמו לא היה קורא לזה רצח. מגיע למחבל שיהרגו אותו". לאחר הדברים האלה אום הודא מאבדת את מעמדה המיוחד. יש כעס גדול על הודא. הקשר שלה עם יהודי נתפס כבגידה. דבריו של אלכס מעכירים את האווירה, אחד הקרובים מקלל אותו – ואליאס מגרש את המקלל בבושת פנים.
אום הודא מסתייגת מרגע זה ואילך מאלכס. הסיבה לכעס הוא הכבוד שאבד לה בגללו. עד להגעתו היו לה רגעים מועטים של תהילה. כל משפחה שמישהו מבניה נפל על קדושת המאבק הפלשתיני, זכתה לכבוד ולמעמד מיוחד ברחוב הערבי. אך מעמד זה קרס כהרף עין ושלל את כבודה של האם. כתם הוצמד למשפחה. "אות קין" של שיתוף פעולה ובגידה הודבק למשפחה. אום הודא יוצאת נגד אלכס ובתה ומסרבת לבשל לו. הודא נקרעת בין אלכס לאמה. אלכס הנעלב מנתק את הקשר עם המשפחה אך אין הוא יכול לשנוא ולשמור טינה. הודא אינה שונאת את אמה. בעיניה היו תמיד אמה וסבה אנשים שלמים, השונים ממנה תכלית השינוי. היא דבקה באלכס, אך הדבר גורם לה כאב.
לבסוף גוברות על אום הודא התכונות הטובות, חיבתו החמה של אליאס לאלכס וכוח השפעתו של אליאס על כלתו גורמים לה להבין, שבתה חשובה יותר מכבודה, והיא חוזרת לקדמותה, ותוך זמן קצר נרגעות הרוחות בבית.
יחד עם זה כשם שאום הודא ממפעילה לחץ על מרי תוך כדי שהיא מצביעה על גורלה של הודא, כך גם מרי מפעילה לחץ על אמה תוך כדי שהיא מצביעה על ג'מילה שגורלה מר. גמילה המסכנה שלא ידעה גבר מעודה מאוהבת זה שנים בסבא אליאס. היא עוד סיפור רקע של החמצה.
(ג'מילה היא, למעשה, הידידה המשפחתית היחידה, וכפי הנראה האדם היחיד הנכנס לדירת המשפחה למטרה של ביקור סתמי. היא חשה כקרובת משפחה ולא כשכנה בלבד. בתחילת הרומן היא מצטיירת כדמות סתמית אך בהמשך נראה שיש לה מעמד לא מבוטל. בני המשפחה מציגים בפניה את אלכס כחתנה המיועד של הודא. אישורה של ג'מילה עשוי לעזור להשגת "אישור" מתושבי השכונה כולה. עוצמתה של ג'מילה נובעת גם משום שאחיינה הוא עורך דין בעל כוח השפעה בואדי אנ-נסנאס.)
"איום" זה משפיע על האם והיא מוחלת על גאוותה ומתפייסת עם בתה ועם חתנה המיועד.
הנישואין הצפויים של בתה עם יהודי שוללים ממנה את הכבוד, אך באהבתה להודא היא מצליחה להתגבר על כך.
אום הודא מפסיקה ללבוש שחורים. אלכס נפרד מהאם לפני צאתו למילואים, והאם מזמינה אותו לחתונתה של מרי ונפרדת ממנו בחום מחודש.
בסיום היצירה הודא צמודה לאמה אם תרצה ואם לא. שכן, מרי אחותה עוזבת את הבית ומעתה תהיה לה משפחה משלה, הסב חולה, כפי הנראה במחלה ממארת, וכאשר אלכס נהרג נותרת הודא קרובה יותר לאמה. היא, הבן חסר הזהות שברחמה (לא יהודי ולא ערבי) – אם ייוותר בחיים - והאם יקימו כפי הנראה משפחה חדשה לאחר מותו הצפוי של הסב. אך כל אלו הן השערות של הקורא.
דמותו של אלכס
אלכס הוא העולה החדש מרוסיה, רווק המתגורר בגפו בחדר על הגג בוואדי אנ-נסנאס מעל לדירתם של אליאס וכלתו. הוא סטודנט בטכניון ומממן את לימודיו ע"י עבודת סבלות בנמל בלילה.
הוא נמוך קומה, זקוף, שרירי מאוד ובעל משקפיים עבים ומנגן בחצוצרה. אבו נחלה משכיר לו את החדר על הגג, כדי להמשיך ולהציק לדייריו שב"דמי מפתח" בדירה שמתחת לחדרון.
אלכס נולד ברוסיה בכלא. לאחר שבוע נלקח מאמו, שהמשיכה את תקופת מאסרה. הוא גדל בבית יתומים. שנות הילדות בבית יתומים באות לידי ביטוי באכילתו המהירה – חוטף את האוכל כאילו מחשש שיילקח ממנו. לאחר שחרור הוריו מן הכלא עבר אלכס להתגורר עם הוריו. האב השבור הפך לצל. חלש, שותק ומתייסר. והאם נפלה על אלכס כנטל. הוא הלך במקומה לתורים הארוכים לבשר וללחם ועזר בפרנסת הבית. יחד עם זה האם היא דומיננטית וחזקה.
האם קיוותה לחיים מחודשים בישראל. לאלכס לא היו כוונות לעלות לארץ, והוא עלה בעל כורחו כאשר אביו זייף בשמו את בקשת ההגירה. הוא נאלף להשאיר אחריו את אהובתו הגויה, אסיה. בדרך זו נפטרה אמו מן האהובה הגויה. אבל אלכס העולה החדש הוא בעצם תלוש.
ביצירה מופיעה גם בעיית דור ההורים העולים החדשים - הם אינם מצליחים להתאקלם ולהיקלט, זהו דור מושפל וחסר התקווה.
בארץ האם מאוכזבת כאשר בעלה פוטר מעבודתו בחשד לגניבה, וכל היום היא מקללת.
אלכס בורח מבית הוריו לפחון על החוף, מממן לעצמו את לימודיו. הוא יודע שאמו אישה קשה ושהחיים במחיצתה יהיו בלתי אפשריים, ועל כן הוא נוקט צעד קיצוני ומכניס את הוריו לבית-אבות, ללא הסכמתה של אמו. האם הממררת בבכי, מפעילה עליו סחטנות רגשית ומעוררת בו כאב. דמותה של האם מתוארת כמפלצתית, תוקפנית. היא מנסה להשתלט על נשמתו ועל חייו של בנה, תוך כדי ביזוי בעלה הנחבא אל הכלים המנסה להתחמק מזעמה. היא לועגת לו על הליכתו המתנדנדת, ומתנהגת אליו ברשעות. כאשר אלכס שואל לשלומו תוקפת אותו אמו ואומרת: עמ' 169: "תשאל את אמא שלך איך היא מרגישה". בעמ' 200 הודא מפחדת ממנה ומשווה אותה לכריש. עמ' 229: "הלא אימו של אלכס...היא משוגעת והיא מפלצת והיא אומללה". אמו מאשימה את הודא ב"גניבת" בנה אלכס. היא לא מוכנה לחזור אל בית האבות ורוצה לחיות עם אלכס בחדרו, אפילו עם הודא ביחד, ובלבד שלא תיפרד ממנו.
אלכס אוהב את אמו ומעריך אותה על אף אישיותה. הוא קשור להוריו ומבקר אותם בבית האבות, ובטוב ליבו משלם כמעט משכורת שלמה כדי לסדר לאביו שיניים תותבות.
אלכס חש בארץ כנוכרי מושלם, הוא לא חש חלק מהמקום, הוא לא עלה ממניעים ציוניים . הוא כמרחף בין שני עולמות וסובל מגעגועים לרוסיה ולאהובתו אסיה שנותרה שם. אלכס משוחרר מכבלי הסכסוך הישראלי-פלשתיני, בגלל היותו עולה חדש. הוא חי בסביבה אחרת, ברוסיה, ויחסיו עם אנשים ונשים שבסביבתו טבעיים, בלי משקעים של שנאה ועוינות. הוא עדיין לא הפנים את הסכסוך הישראלי-פלשתיני, כפי שזה קיים אצל בחור ישראלי שנולד וגדל בישראל. מה עוד שהוא ניזון ברוסיה במשך שנים מתעמולה חיובית ואוהדת כלפי הפלשתינאים. באותם הימים בריה"מ עוד הייתה קיימת במלוא כוחה ועזרה רבות למדינות-ערב (מבחינה מדינית וצבאית). אלכס לא מוכן לקבל את בעיית הפלשתינאים והיהודים. הוא לא מאמין בזה. הוא לא רוצה להאמין בשום דבר וכל מה שהוא מבקש זה לחיות בשקט.
הודא יודעת שלאלכס היתה חברה ברוסיה. נגינת הגעגועים של אלכס הבוקעת מלמעלה ודיבורו גלוי הלב על געגועיו – קוסמים להודא ומעוררים בה קנאה.
הודא תופסת את מקומה של אסיה. הודא שנראית צנומה ולא מושכת בעיני משפחתה נראית לאלכס יפה וגורמת לו לאהבה ממבט ראשון, שכן היא מזכירה לו את אסיה – לא נאה במיוחד, עדינה ובעלת יכולת גדולה לאהבה. יחד עם זה אלכס עצמו, על אף שריריו המרשימים, אינו בעל דימוי עצמי חיובי במיוחד. ביטחונו העצמי, אומץ ליבו וגבריותו לא באים לידי ביטוי בראייתו העצמית.
אלכס עובר שורה של תקלות ואסונות קטנים: משכורתו נגנבת, זוהיר דוקר אותו, והמשטרה עוצרת אותו, משפחתו של אליאס מלגלגת על הרגלי האכילה שלו והוא נפגע, עקרב עוקץ אותו, והקשה מכול: הודא לא נענית לקשר אתו. אלכס הצטייר בהתחלה בעיניה כדמות אקזוטית: "גמד", "יהודי", "פורץ", איש שרירים וחצוצרן. הוא עורר בהודא משיכה ארוטית מיד כשנגלה אליה. היא רואה אותו בדמיונה כגמד, הצופה בה כשהיא מתרחצת. שריריו מעוררים בה פחד.
באופן מוזר נמשך אלכס להודא דווקא ולא אל מרי, אחותה היפה, שגם היא מצדה אינה נמשכת אליו.
הודא מצהירה שאין לה כל ידידים וידידות ערביים, ואלכס הוא חלק מהישראליות, שהודא נמשכת אליה. אך אלכס הוא ישראלי במידה מתונה בלבד, ומהווה מעין שלב ביניים של ישראליות, העשוי להתאים להודא. סיכוייה של ערבייה בגיל שלושים למצוא חתן שואפים, כאמור, לאפס. בשל בדידותה של המשפחה ומצבה הכלכלי החמור נמנעו כמעט מכל ניסיון של השתדכות. פרט לאהבה הכושלת והלא ממומשת עם בהיג' לא היה להודא כל ניסיון קודם עם גברים. אלכס הוא הסיכוי האחרון של הודא לממש את עצמה כאישה.
גם אלכס בודד, אך בדרך שונה מאוד מהודא. הוא בעל ביטחון עצמי ואמונה בעצמו, אך אינו יכול לשכוח את ילדותו בבית היתומים, את ההכרח להסתדר שם בכוח הזרוע, את אהובתו שנאלץ לזנוח מאחוריו לא רק בגלל המרחק הגיאוגרפי, אלא גם בגלל אמו המפלצתית, שהצליחה להפריד בין השניים. הביטוי החיצוני לבדידותו הוא הנגינה בחצוצרה.
למרות שאהבתה של הודא לאלכס הייתה כמעט ממבט ראשון היא לא נענתה לו וחשה עכבות וקושי ביצירת קשר אינטימי אתו, שכן, כאמור, דבריו של בהיג' רודפים אותה וגורמים לה להאמין בכיעורה, ביובש שבגופה. ואילו אלכס החופשי לחלוטין מבחינה מינית, אך מצד שני רואה את עצמו כמכוער ולא כדמות שנשים נמשכות אליה, אינו מבין בקלות את העולם והערכים המזרחיים. ניסיונותיו הראשונים ליצור מגע עם הודא יוצרים אצלה תחושה של הלם ופחד, ובעיניו הם מתפרשים כדחייה. בסופו של דבר הקשר המיני ביניהם פותח אותה, ומתהווה ביניהם סיפור אהבה שנראה כאילו הוא מסוגל להתגבר על כל הקשיים.
אלכס מהווה ניגוד חריף לאהבת נעוריה של הודא - בהיג'. אמנם הוא סטודנט מתקדם בטכניון, אך הוא טיפוס ריאלי, ולא איש רוח, המתלבט באידיאות שונות ובעימותן עם המציאות. הוא מתגלה כאדם פתוח, גלוי לב, שבסיפוריו מפיל חומות ומחיצות בינו לבין משפחתה של הודא, בניגוד לבהיג' העקלקל. אלכס הוא גברי, אמיץ, תמים, כן וחסר יכולת לשנוא, ואילו בהיג' הסתיר בעיות נפשיות מעברו ונהג בביטחון עצמי חסר כל בסיס. בהופעתו החיצונית של אלכס בולט יותר הצד של הסבל ולא של הסטודנט. סגנון דיבורו וחשיבתו הישירים הם כמשב רוח מרענן להודא, שהורגלה לבהיג' ולהתחכמויותיו האינטלקטואליות, כביכול, בסגנון הרמזים העקלקל. אלכס מזכיר לעיתים ילד קטן, בחוסר יכולתו לשמור על לשונו. הודא מתאהבת בו גם בגלל בדידותו ופשטותו וגם בזכות כוחו.
אלכס והודא – שניהם יוצאי דופן בסביבתם: אלכס אינו הישראלי הטיפוסי, הודא אינה הערבייה הטיפוסית. אולי גם זו הסיבה לקשר האהבה שביניהם. באופן פרדוקסלי הודא הערבייה מלמד את אלכס היהודי עברית.
באהבתו רוצה אלכס להתחתן עם הודא ומסביר לה שאין הם צריכים תעודה כדי להינשא. כאשר הוא מדבר על תעודות הוא אומר: עמ' 164: "כל אחד יכול לזייף תעודה של עורך דין או רב. יכולים לזייף הכל. בגלל זה אני לא מאמין באף תעודה. היתה לי תעודה של יתום ולא הייתי יתום".
אלכס מהווה לה מעין תחליף לדמות האב האבודה מן הילדות. אבל כשם שהאב עזב את הודא כה מהר ומת, כך גם אלכס, שלאחר פחות משנה הותיר לה קבר שיש לבנבן וכואב.
הגדרתו הראשונה של אלכס כפורץ היא סמלית, שכן אלכס "פרץ" את חומותיה של הודא. אלכס פרץ את בתוליותה ונזירותה. אם בתחילת הרומן הודא סובלת מפרנויה, הזיות, סיוטים בלילות, מנדודי שינה ומפחדים – הרי שבסוף הרומן מופיעה הודא כאישה נורמאלית, מאוזנת ושלמה, שלרוע המזל איבדה דווקא בתחילת אושרה את מי שגרם לכל המטמורפוזה הנפלאה שלה. העובר ברחמה של הודא הוא חלק מאלכס, אבל היא אינה בטוחה כלל שתלד אותו.
אלכס והודא כסמל
אלכס והודא הם יותר מאשר שני בני אדם, שקשר רומנטי נוצר ביניהם. אפשר לראות בהם סמלים, המבטאים את הקרע הבלתי ניתן לאיחוי בין העם הערבי לעם היהודי.
גם כאשר חלה התקרבות, כאשר נוצר קשר וסיכוי לגשר על שני העולמות ועל השנאה, מגיעה מלחמה חדשה ותובעת קורבנות חדשים. נוצר מצב אבסורדי: הודא היא ערבייה, הדואגת לחייל יהודי, היוצא למלחמה כדי לחסל אולי ערבים מבני משפחתה הרחבה, והנושאת ברחמה עולל שהוא למעשה משולל זהות – הוא אינו יהודי ואינו ערבי לפי הגדרת שתי הדתות. לא לחינם מציעה אום הודא לבתה לקחת את אלכס לארץ אחרת.
אלכס חש זר בארץ ישראל עמ' 149: "לפעמים אני שואל את עצמי מה אני עושה כאן. לפעמים אני כאילו מטייל בלילה בבית קברות. לפעמים נדמה לי שאף אחד לא מבין ולא שומע אותי. יש ימים שנדמה לי שכל מה שאני זוכר וכל מה שחשוב לי אף פעם לא יהיה כאן. יום אחד הרגשתי כל-כך זר פה, שכמעט חשבתי לגמור עם זה. בגללך אני רוצה רק לחיות שוב".
הוא חש בודד, מנותק וחסר שייכות, והודא, הדמות הנשית מעניקה לו מעין עוגן הקושר אותו לארץ.
אלכס, שתחושת הזרות והניכור כמעט שגרמה לו להתאבד, יוצא בכל זאת למלחמה בלי פקפוקים.
גורלו של אלכס המר לו: בית היתומים, התלאות שהסבו לו הוריו, אובדנה של אסיה חברתו, הניכור בארץ, הסבלות בנמל כדי לממן את לימודיו.
גם גורלה של הודא לא שפר עליה: היא עברה מדורי גיהינום של מחלת נפש: פחדים, הזיות, כאבים פסיכוסומטיים, הערגה הארוטית שרחוקה מהתגשמות... האהבה עבור שניהם היא הצלה, ולכן הסוף הוא עוד יותר טרגי.
אלכס והודא, כל אחד בפני עצמו, הוא סמל: אלכס ליהודי הפליט, שאיננו מוצא שלווה גם בארץ המובטחת.
הודא היא סמל לבת הארץ השורשית, הפלשתינית, שכל קשר שלה עם הצד השני, היהודי, יהיה קשר של מנוצח עם מנצח, שסופו מר ובלתי מתפשר. אחת הסיבות, שהודא שוקלת להפיל את התינוק, היא חוסר התקווה לעתיד טוב יותר לרך הנולד: אם הילד יגדל ברחוב ערבי יפנו כלפיו אצבע, שכן אביו יהודי. אם תגדל אותו ברחוב היהודי, בעוד שמונה עשרה שנים הוא ילך להילחם במלחמה נוספת שבה הוא עלול להיהרג, כי הוא בוודאי ירצה להתגייס ליחידה מובחרת, שכן כל חייו ישתדל להוכיח את עצמו בחברה היהודית, כי אמו ערביה. הוא יהיה זר בין ערבים ובין יהודים.
תיאור החברה היהודית הישראלית ברומן:
תיאור החברה היהודית-הישראלית מצומצם יחסית לזה הערבי. חוץ מאלכס, שהוא עולה חדש ומייצג עולים חדשים, הישראלים היחידים המיוצגים ברומן הם חבריה של הודא לעבודה. עובדי משרד הנסיעות מוצגים כסטריאוטיפ הישראלי הקשור תמיד לצבא. עדינה היא אלמנת צה"ל. בנה רוצה להתגייס לצנחנים ולשם כך עליה לחתום שהיא מאשרת לו להתנדב. בועז בעל סוכנות הנסיעות מחזיק את תמונת בנו שהתנדב לסיירת על שולחנו בעבודה כמו תמונה של שחקן קולנוע: עמ' 40: "בג'יפ צבאי משקפי רוח על מצחו תלתליו צהובים, בעינו מבט של עייפות בוגרת ועל שפתיו חיוך של ילד".
הודא מודעת לכך שהם פוחדים ודואגים לילדיהם שמא יפגעו בשירות הצבאי שלהם. כאשר הודא מספרת להם על נישואיה לאלכס, אין לחבריה בעיה אישית עם זה, אבל הם יודעים שזאת סיטואציה לא פשוטה.
שני הצדדים, הערבים והיהודים, על פי רומן זה, מוכנים ופתוחים לנישואי ערבים-יהודים. אמנם יש קהל מצומצם של מתנגדים, אבל הם אינם הרוב.
הערבי החדש מול הערבי הישן:
העיסוק המרובה בדמויות ערביות ממחיש לקורא את הדילמה העיקרית, הניצבת בפני הערבי הישראלי – האם להזדהות עם החברה הישראלית ולהיטמע בה או "לשוב למקורות", לערביות השורשית, לפרימיטיביות, לשנאה , לקיצוניות.
המפגש עם החברה הישראלית קשה במיוחד לערבי הישראלי. צורת החשיבה שלו משתנית וכן דרכי הדיבור שלו ובגדיו. אנו רואים, שטיפוסים כמו פתחי המשורר ואיש הבוהמה או הודא עומדים "רגל פה רגל שם" ונידונים לפיצול אישיות ולדימוי עצמי שנוי במחלוקת. הודא מנסה לפתור את הבעיה ע"י זניחת עמה והתקרבות לחברה הישראלית, ואפילו בסופו של דבר נישואין ליהודי והמרת דתה. אך הודא אינה יכולה לעשות זאת משום שהסיבה העיקרית והמוטיבציה שלה לעבור ממחנה למחנה נעלמה. אלכס נהרג והותיר אותה חצויה בין שני העמים ונושאת ברחמהילד מחוק זהות.
בפני טיפוסים כמו זוהיר, אליאס וווחיד הבעיה פשוט אינה קיימת. הם דבקים בשורשיהם ואינם "מתקדמים" לקראת החברה הישראלית. טיפוס כמו אבו נחלה שואב מהכיבוש רק את טובות ההנאה ונשאר "ערבי שורשי" חסר דילמות.
יחסי יהודים ערבים:
נושא היחסים בין יהודים וערבים הוא הציר המרכזי ביצירה. הבעיה המרכזית ביצירה היא שאלת קשרי היהודים וערבים. האם קשר כזה אפשרי בישראל? אם האהבה מוצעת כפתרון המגשר על השנאה בין שני העמים, המציאות טופחת על פניהם, והמלחמה ממשיכה להרוג.
המלחמה העומדת ברקע והופעתן של דמויות יהודיות וערביות בעלות מגוון קשרים הדדיים מסוגים שונים, מחדדות את הבעיה.
נושא זה מתפתח לאורך כל היצירה, החל מהצגת הבעיה (עמ' 75)כשלהודא מתברר שהיא אוהבת את אלכס. האם אומרת, " 'הודא הוא יהודי.'
'אז מה?' שאל סבא.
אמא התבלבלה. 'היא ערביה! הדודים שלה יושבים פליטים בירדן. הוא יהודי, אתה לא מבין מה מפריד ביניהם?' "
שאלה זו היא שאלה דומיננטית שתחזור לאורך כל היצירה.
הסב עונה: " 'לא יותר ממה שהפריד ביני ובין סבתה. אני הייתי יחפן והיא בת שועים מיוחסת'." כלומר אליאס ניטרלי, יחסית, ובהשקפת עולמו מצליח להימנע משנאה לכל צד המעורב בסכסוך.
הודא המאוהבת באלכס זוכה לתמיכתה של מרי, המתייחסת יותר אל הצד הנשי שבה. מרי לוחצת על הודא לקיים יחסי מין עם אלכס. אך הודא אומרת לה: עמ' 84: " לא, אמרתי, 'זה לא בשבילי. יהודים וערבים חונקים אלה את אלה ואין לי כוח לחיות את המלחמה המטומטמת שלהם".
עד סופה של היצירה היא חיה את המלחמה שבין יהודים לערבים. אלכס, בחצוצרתו, מעניק ביטחון למשפחה, במיוחד לאחר שהרחיק את זוהיר. האם מעלה זאת בהרהוריה: "לאלו ימים הגענו! מצאנו משענת ביללות של חצוצרה יהודית".
הבעיה מועלית בהמשך בדיאלוג בין הודא ואמה. האם אומרת להודא: התכוונתי שהוא יהודי ואת ערבייה. חשבת על זה עד הסוף? הודא פונה אל סבא ושואלת אותו, עמ' 126: "מה תגיד אתה על ערבייה עם יהודי?"
הפתרון הוא גיור. ג'מילה מעלה פתרון זה. ג'מילה אומרת: עמ' 158: "הוא יהודי והיא ערבייה. הרבנים לא ירצו אפילו להסתכל עליה, ושום כומר לא יעז לתת את ברכתו. שמעת על נישואין אזרחיים? לא? איפה את חיה?"
מעמדם של הערבים במדינת ישראל בעייתי. כששני הזוגות, הודא ואלכס, מרי ווחיד, נוסעים לאילת, פחדם של הערבים מחייב אותם לבקש מאלכס, הרוסי, שאינו יודע עברית, לשאול על הדרך, מפני שהם חוששים שמא יזהו אותם כערבים.
הבעיה מחריפה כשחיסאם מת. השכן, עאדל, תוקף את הודא באומרו: עמ' 187: "בן דודה נפל והיא עם היהודי שלה".
הקשר האבסורדי הזה של ערבייה הקושרת את עולמה עם יהודי, יהודי המשרת במילואים, מובלט כשהודא עומדת ומגהצת את מדיו של אלכס. היא אומרת: עמ' 201 : "הרבה גברים ישראלים שלבשו מדים שכאלה הרגו ערבים". ובהמשך: "והמדים האלה כשהם על גופו של אלכס יהיו מטרה רצויה לכל חייל ערבי או לוחם פלסטיני."
קשר זה בין ערבייה ליהודי יכול ליצור ניתוק בתוך המשפחה: בין הודא לבין אחותה. אם הודא תתחתן עם אלכס ומרי נשואה לווחיד, "נהיה שתי משפחות זרות ועוינות, משפחה יהודית ומשפחה ערבית". כך אומרת מרי לאחותה. החשש נובע מהפער שבתרבות ובאופי של שתי חברות המנוגדות לחלוטין זו לזו, וכמובן ממצב המלחמה והשנאה שבין שני העמים.
הסיום הפתוח:
שיא תסכולה של הודא עולה כשהיא ניצבת ליד קברו של אלכס כשהיא נושאת ברחמה את עוברו. לפניה עומדת השאלה אם להפיל או ללדת אותו, ואם תלד אותו – מה הוא יהיה?
אם תלד את בנו ברחוב היהודי הוא יגדל, יתגייס לצבא, יתנדב ליחידות מובחרות כדי להוכיח את יהדותו וילחם נגד הערבים, ואולי אפילו נגד אחד מקרוביה. לא ברור כיצד תקבל אותו בכלל החברה היהודית – ישראלית, כי הוא בנה של אם ערבייה ועל פי היהדות דתו של הילד נקבעת לפי מוצא האם.
אם יגדל בתוך הרחוב הערבי יתבייש בקשריו עם היהדות. לא ברור כיצד תקבל אותו החברה הערבית, האם יוטבע עליו אות הקלון של ילד שנולד מחוץ למסגרת הנישואין, ואות קין של ממזר יהודי, כי בחברה הערבית לאומיותו של הילד נקבעת על פי מוצא אביו.
השאלה האם יהיה נאמן ללאום של אמו כנגד היהודים, או נאמן ללאום של אביו כנגד הערבים תעלה כל חייו.
הילד הזה לא יהיה מקובל בחברה הישראלית ויהיה תמיד חשוד מבחינת נאמנותו לעם ולמדינה.
גם בחברה הערבית הוא לא יהיה מקובל בשל היותו בנו של יהודי וגם ממזר, והודא עצמה תיחשב למופקרת, ובוודאי שלא יהיה לה כל סיכוי להינשא בעתיד לבחור ערבי, לא נוצרי ובוודאי שלא מוסלמי. היא תיחשד גם בנאמנות כפולה הן מצד הלאום הערבי-פלשתינאי והן מצד הלאום היהודי. התוצאה תהיה שלא תמצא את מקומה לא בחברה הערבית ולא בחברה היהודית.
הקונפליקט נשאר פתוח, וגם סיום הרומן נשאר פתוח. לא ברור מן הסיום מהי החלטתה הסופית של הודא ביחס לגורל העובר שברחמה.
הרומן פורש את מורכבות החיים בישראל, במיוחד כשמתחברים לבני אדם המתנהלים ככל אדם עלי אדמות: מתאהבים, שמחים ומזדווגים ורוקמים חלומות משותפים לחיים משותפים כמו בכל מקום אחר בעולם. אולם בשל מורכבות החיים בישראל, והמורכבות של הסכסוך הישראלי-הערבי, הופך מפגש תמים בין בחור ובחורה משני לאומים שונים לפצצה חברתית מתקתקת ולקונפליקט טראומטי שקשה לחזות את סופו. על כן סיום הסיפור הוא פתוח, כי הרומן כולו עוסק בבעיות שאין להן פתרון חד משמעי..
משמעות השם: "חצוצרה בואדי":
הרומן נקרא בשם זה, כי אלכס העולה החדש מנגן בחצוצרה, ונגינתו היא אשר שובה את ליבה של הודא. החצוצרה משמשת כמוטיב. מוטיב שהוא סמל. בדרך כלל מקובל שהמוזיקה מגשרת בין עמים ותרבויות. אבל נגינתו של אלכס בחצוצרה, כלי נגינה שהחברה הערבית אינה מורגלת בו, גורמת לשכנים מטרד ואי נוחות. חדירת החצוצרה לוואדי היא בבחינת שינוי הצלילים הנשמעים שם. אבל היא מסמלת גם ניסיון לשינוי בתפיסת העולם, שהאהבה שהתחילה עם צליל החצוצרה היא זו שתגשר בין שני העמים, הפלשתיני והישראלי.
הצירוף בין שני שמות-עצם אלה: חצוצרה+וואדי, יוצר דיסהרמוניה וזעזוע תת-הכרתי. בחצוצרה מנגנים בתזמורת או בלהקה ואפילו בחדר פרטי בבית, אבל הצירוף הזה, שחצוצרה מנגנת, בעצם "תוקעת" את תקיעותיה בהד החלול של הוואדי, יוצר תחושה של אי-נוחות. ובאמת אלכס עם החצוצרה שלו מפר את שלוות החיים בשכונת וואדי אנ-נסנאס. דמותו של אלכס, מוצאו היהודי וכלי הנגינה שלו, כל אלה גורמים להם לתהות על מה שקורה בסביבתם.
החצוצרה מסמלת בצורתה ובאופייה גם סממנים גבריים מאוד. היא נחשבת כסמל פאלי ( פאלוס – השם היווני לאבר המין הזכרי ). אלכס הגברי, החזק והשרירי תואם בהופעתו את קולה המהדהד של החצוצרה. ואדי, לעומת זאת, נחשב כסמל נשי ( החריץ באדמה, המים ). וכך הצלילים החודרים ללב ליבה של השכונה הערבית מצליחים לכבוש את ליבה של בחורה ערבית ולא רק את ליבה, אלא גם את גופה.
החצוצרה היא אמצעי הביטוי הרגשי של אלכס. הוא מנגן בה כשהוא מתגעגע לאהובתו הרוסייה, לאסיה, והוא רוצה לנגן בה להביע באמצעותה את אושרו לאחר קיום המגע הארוטי עם הודא באילת. התקיעה בחצוצרה מסמלת ניצחון – כמו בתרועת חצוצרת-מלחמה.
אפשר למצוא זהות בין אלכס לבין חצוצרתו. הדבר מודגש במיוחד כאשר לאחר נפילתו אמו לוקחת את החצוצרה ואינה משאירה אותה להודא – ובכך היא כאילו לוקחת מהודא את הקשר שלה עם אלכס.
אפשר לראות בחצוצרה גם רמז מטרים לסיום – שכן, כאמור, תרועת חצוצרה מתקשרת גם עם מלחמה, וזה גם כלי הנגינה שמנגנים בו בעת הורדת הדגל לחצי התורן בטקסי זיכרון לנופלים.
ייחודו של סמל, כל סמל, הוא שניתן לפרש אותו באופנים שונים. וכך הכותרת נותרת פתוחה – היא גם מתייחסת ליסודות מוחשיים המופיעים פעמים אחדות ביצירה, וגם כוללת בתוכה את המשמעויות הנלוות השונות שניתן לייחס ליסודות אלה.