התפסן בשדה השיפון

 / מאת ג'.ד.סלינג'ר

ללמוד ספרות בקלות

סיכומים בספרות  >>  רומאן  >>  רומאן מתורגם  >>  

התפסן בשדה השיפון

רקע על הסיפור:

התפסן מספר את החוויות של הולדן קולפילד שמגורש מפנימייה יוקרתית בפנסילווניה ובמשך 3 ימים אורך מסע בניו-יורק שמתרחש ערב חג המולד ובמשך שלושה ימים הוא עוברמסע נפשי. הספר בנוי כספר מסגרתי - הפרק הראשון והאחרון יוצרים את המסגרת החיצונית, כשהולדן בן ה-17 מספר על מה שקרה שנה קודם לכן, בגיל 16. הסיפור מסופר לאחיו לאחר שאושפז בבית מרפא עקב המשבר הנפשי שלו ותהליך הסיפור והכתיבה הוא חלק מהריפוי. רומאן זה נקרא רומאן התבגרות - מעמיד במרכזו גיבור צעיר שצריך לבחור את דרכו - מסתכל על החברה הבוגרת, יודע שהוא צריך להשתלב בה והיא לא מוצאת חן בעיניו. הוא מחפש לעצמו דמות של מורה דרך.


עמדת המספר:

המספר הוא מאוד סובייקטיבי ומעורב. הסיפור מסופר בגוף ראשון. הייחוד של המספר הוא שהוא נער צעיר שנמצא במצב ייחודי. כיוון שהמספר הוא כזה, הסופר שם לנו מערכת של רמזים שתכוון אותנו ותעזור לנו להבין את מה שקרה. מערכת האמצעים האמנותיים תספק לנו אפשרות להבין דבר מתוך דבר. עלינו להיות קוראים מעורבים, וזאת מכיוון שהסיפור מסופר בצורה סובייקטיבית.
המספר בסיפור זה הוא "אנטי-גיבור" - הוא הגיבור של היצירה אבל יש לו תכונות שונות משל ה"גיבור".


מסגרת הזמן:

סיפור מסגרת
בפרק הראשון כתוב כי הולדן מספר את מה שהוא סיפר לאח שלו בחג המולד של שנה שעברה. הפרק הראשון והאחרון יוצרים את מסגרת הזמן ובפרק האחרון מתברר לנו שהוא נמצא בתהליך ההחלמה והחזרה לשגרה - בספטמבר הוא חוזר ללימודים.

רצף האירועים בעלילה:

דמותו של הולדן קולפילד:


מערכת היחסים של הולדן עם ג'ייןג אלגאגר:


המין והאהבה בעיניו של הולדן:

אחד הנושאים שמטרידים את הולדן הוא נושא האהבה והמין. הוא מודע לצורך שלו במין, אך הוא לא מוצא פתרון לכך במסע בן שלושת הימים שלו.
בעיניו של הולדן, מין נתפס כדבר השייך לעולם המבוגרים ועולם המבוגרים נתפס בעיניו כמשהו דוחה ומגעיל. אהבה נתפסת בעיניו כקשר רוחני, כשיתוף פעולה בין שני אנשים; אהבה נתפסת בעיניו של הולדן כחלוקה של עומס רגשי - השתתפות בכאב, בצער וברגשות אחרים.
אהבה נקשרת אצל הולדן לפנים - אם הוא לא רואה את הפנים של אדם הוא לא יכול לחוש אהבה. [פירוט נוסף ב"מוטיב הפנים" בהמשך הסיכום]
נגיעה של פנים עם פנים הם גילוי לאהבה גדולה - כשהוא מנשק את ג'יין הוא לא מנשק אותה בפה, אלא בכל הפנים.
הולדן לא יודע איך לחבר את האהבה הטהורה, התמימה והרוחנית הזו עם מין. הולדן אומר שהוא לא יכול לקיים יחסי מין עם מישהי שהוא לא אוהב (לכן הוא לא מקיים יחסי מין עם סאני הזונה).
הולדן תופס את המין באותו המישור עם אלימות. בשני המקרים שבהם הולדן עסוק בפרשה בעלת אופי מיני - מתפתחת ממנה פרשה אלימה - בקטע עם מוריס וסאני ובקטע עם סטרדלטר והיחסים האפשריים שלו עם ג'יין. מקור הקטטה בשני המקרים נובע מהיבט מיני. בסוף הקטטות האלה הוא נופל ונפגע וחושב שהוא עומד למות. המין נתפס בעיניו כמשהו אלים שעלול לגרום למותו של אדם. אהבה ß מין ß אלימות ß מוות.


האנלוגיה הניגודית בין ג'יין ובין סאני הזונה וסאלי:

קיימת אנלוגיה ניגודית בין ג'יין לבין סאני הזונה. הקשר עם ג'יין הוא קשר של אהבה וההיפך הוא הקשר בינו לבין סאני וסאלי (קיים גם דמיון בשם).
מול הדמות האחת של ג'יין יש שתי דמויות - סאני וסאלי: סאלי היא נערה כמו ג'יין, דומה לה גם בעיסוקים, אך בכל זאת היא שונה ממנה. סאני היא ביטוי מוקצן מאוד של מין - היא זונה. גם סאני וגם סאלי גורמות להדגשה של הטוהר של ג'יין והיחסים אליה וזוהי מטרתה של האנלוגיה. סאני וסאלי הן שני צדדים של מערכות יחסים שהמין בהן חשוב. אם הולדן היה מביא רק את סאני, הדבר היה מראה כי המין הוא דבר נחות ונסחר. בקשר עם סאלי קיים צורך ביותר מרק מין ויש אפשרות שיחסים אלה יתקיימו.


מערכת היחסים של הולדן עם סאלי:

מערכת היחסים של הולדן עם סאלי היא מאוד שטחית. כשהוא משקר לה ואומר לה שהוא אוהב אותה (דבר שמאוד לא פשוט להגיד) - היא מתייחסת לדבר כדבר מאוד נדוש ושטחי ומייד פונה לנושא שטחי עוד יותר - השערות שלו, מבקשת ממנו לגדל את השיער שלו. סאלי היא צבועה ושטחית.
לג'יין הוא לא אמר שהוא אוהב אותה, כי זה אמיתי. לג'יין אי אפשר להגיד את הדברים האלה בכזו פשטות. הוא מעיד על עצמו "איזה משוגע אני" - הוא עושה הבחנה ומודע לעצמו ולכן הוא לא באמת משוגע, הוא רק במשבר.


ההסתכלות של הולדן על סאני הזונה:

סאני בעיניו של הולדן מייצגת את המסחור של המין - היא מוכרת מה שיש לה למכור - מין. במהלך הפגישה עם הזונה, הוא לחוץ מכל הכיוונים - בסיטואציה, בכסף וכו'. בקטע של סאני המין מתקשר עם אלימות. סאני כופה את עצמה על הולדן - היא יושבת על הברכיים שלו ומורידה את השמלה.


העיסוק של הולדן במוות ובמחלות:

עיסוקו הרב של הולדן במוות נובע ממספר סיבות:


העיסוק של הולדן במחלות:
הולדן מרבה לדבר על מחלות קשות שפוקדות אותו (גידול בראש, בעיות גב וכו'). הוא הופך את הבעיות לדבר שגרתי ומגוחך. הדבר מעורר רחמים מצד הסובבים אותו וזה דרך לבטא שהוא מפחד (מפחד מהמוות). כשהוא מחכה לסאלי הוא מוצא עיתון - הוא מוצא בעצמו את כל הסימנים למחלות שונות. המחלה של עלי מערערת את כל סדרי הקיום.


מקורה של כותרת הספר:

מקורה של הכותרת היא במה שהולדן אומר (עמ' 206 בהוצאה החדשה של הספר) על כך שהוא רוצה להיות תפסן בשדה של שיפון כשיהיה גדול - הוא רוצה להיות המבוגר שעומד בצוק ותופס את הילדים שרצים בשדה שיפון. הולדן רוצה להציל את הילדים מליפול אל הבגרות.
בשיחתו עם פיבי, הולדן משבש את מילות השיר ומצטט אותו בצורה של: "אם אדם תופס אדם קרב בשדה השיפון" ופיבי מתקנת אותו ל:"... אדם פוגש אדם בשדה שיפון". הטעות של הולדן בציטוט השיר מעידה על כך שהוא טועה בדברים נוספים בחייו בגלל גילו, מצבו הנפשי, מצבו הפיזי וכד'.


המוטיבים בסיפור:

מוטיב הנפילה

מוטיב הברווזים
הברווזים הם סמל ומוטיב שחוזר על עצמו. מוטיב זה נקשר לרצון של הולדן בהגנה. הוא כל הזמן דואג מי שומר על הברווזים, שהם סמל לילדות ולטבע - דברים טהורים. האם יש מישהו שמגן על היצורים שבטבע? אם יש מישהו ששומר על הברווזים - יש מישהו ששומר גם עליו. הולדן תוהה מי יחלץ אותו מהמצוקה הקשה שאליה נקלע. מוטיב הברווזים יופי תמיד בעיתות מצוקה. בסוף יסתיים המוטיב כאשר תיפתר שאלת הברווזים.

מוטיב וסמל כובע הציידים האדום
כובע הציידים האדום הוא אפיון עקיף של הולדן באמצעות אביזרים. כובע הוא דרך להתגונן ודרך להסתיר. כשהולדן חש שעולמו הפנימי בסכנה, הוא חובש את הכובע. הולדן מרגיש דחוי ולא מתאים והדבר בא לידי ביטוי עם הכובע. הכובע ההפוך בהקשר לתפסן נותן לו כוח. הולדן מרגיש כמי שיש לו שליחות של גאולה ותפקידו להציל. זהו תפקיד בלתי אפשרי.
מבחינת הולדן, עלי הוא אידיאל הילדות - הוא הילד הנצחי כי הדרך היחידה לא להתבגר היא למות. הולדן רוצה להיות "צייד אנשים". הוא רוצה לצוד אותם טרם ה"נפילה" (לעולם המבוגרים). יש כאן התייחסות אל הברית החדשה - הפרק בו ישו בוחר את השליחים ש"יצודו אנשים" על מנת להכניסם לדת החדשה שתפקידה לגאול אנשים מייסוריהם. הולדן רואה עצמו כמעט כאדם בעל שליחות דתית. יש כאן אידיאליזציה של הילדות. יש כאן תפיסה של הרומנטיקה של הילדות - הילד הוא יצור מושלם חסר יצרים. צריכה לבוא יקיצה והיא תהיה בפגישה עם פיבי - הילדה ה"אולטימטיבית". מוטיב הפנים
אהבה נקשרת אצל הולדן לפנים - אם הוא לא רואה את הפנים של אדם הוא לא יכול לחוש אהבה. הפנים בעיניו של הולדן הם גילוי האהבה. כשהוא מדבר על ג'יין, הפגיעה בפנים שלה נתפסת בעיניו כמשהו נורא. הוא מדבר על פנים כמשהו קדוש - לא אוהב להכות בפנים. מכות בפנים נתפסות בעיניו כמשהו שמחלל את הנשמה.
הפנים הם ביטוי, גילוי, של הנשמה - העיניים הם חלון לנפש ובשבילו כל הפנים הם גילוי של הנשמה.
נגיעה של פנים עם פנים הם גילוי לאהבה גדולה - כשהוא מנשק את ג'יין הוא לא מנשק אותה בפה, אלא בכל הפנים.
כשהולדן מגיע למלון בניו-יורק, הוא מדבר על שני אנשים שהשפריצו מים אחד על השני - על בחורה. הקטע של הפגיעה בפנים קשה לו - חשוב לו לכבד את הפנים.

מוטיב היד והכפפה
היד והכפפה - בקשה לעזרה.
הכפפה של עלי היא החשובה ביותר להולדן ורק לג'יין הוא מראה אותה. כמו כן, עם מותו של עלי, הוא שבר את היד.
מוטיב היד אומר לנו שהולדן מחפש עזרה - הוא רוצה קשר. מוטיב היד בא לספר על הרצון האנושי לחפש עזרה וקשר. את היד הזאת הוא שובר ומנפץ על הזכוכית. יחד עם הזכוכית המתנפצת, מתנפצת גם אשליית הילדות - כשאנחנו ילדים אנחנו חיים באשליית הביטחון שהמוות רחוק מאיתנו ושאנחנו מוגנים. האשליה הזאת מתנפצת עם מותו של עלי וניפוץ הזכוכית. (בהמשך הולדן גם אומר שהוא רוצה להיות זה שיושיט את היד ויציל את הילדים - התפסן בשדה השיפון). שבירת היד היא זעקה גדולה לעזרה - הוא לא יכול להתמודד לבד עם הבגרות הפתאומית שפקדה אותו.
התבגרות היא המעבר בתחנות חיים שונות שאם לא סיימנו תחנה מסוימת - אנחנו תקועים בה. הולדן לא מסוגל לבקש עזרה ובאמצעות המוטיב הזה אנו למדים שהולדן רוצה ומחפש עזרה. בסוף הסיפור הולדן גם מקבל עזרה - הוא מאושפז.
כמו כן, קיימת למוטיב גם משמעות מקומית - יש כאב נפשי נוראי שהוא לא יודע להתמודד איתו ולכן הוא מעביר אותו לכאב פיזי. לכאב הנפשי מתלווה גם תחושה של אשמה. הוא מחפש אשמה בעצמו בנוגע לחייו של עלי. הכאב הנפשי לא נרפא אלא רק נדחה - הוא לא יכול להתמודד עם ההלוויה של עלי והוא נחסך ממנה - הוא מאושפז בבית החולים ולא צריך להתמודד עם המוות בהתחלה.
החיבור שהולדן כותב עבור סטרדלטר על הכפפה הוא בקשה לעזרה - אבל הוא מקבל תגובה מגעילה המתאימה לסטרדלטר.
מוטיב העיוורון
הפחד מהמוות בא לידי ביטוי גם בעיוורון. העיוורון הוא חלק מההתמודדות עם המוות. במוות לא רואים - יש חושך. מוטיב העיוורון מדגיש את המצב הנפשי שלו - הוא לא רואה איפה הוא - חוסר ביטחון. העיוור שולח יד למישהו שידריך אותו - הוא צריך עזרה.
זהו מוטיב שמדגיש את הבדידות של הולדן - את חוסר הקשר שלו לאנשים.
בעמ' 24 (במהדורה החדשה של הספר), הוא קורא לעזרה מהעיוורון שלו - זאת צעקה שלא נענתה כי אימו איננה שם.
כשהולדן בא לפיבי, הוא מגשש בחשכה - לא מוצא את דרכו. הכל חשוך סביבו ורק פיבי נותנת לו יד - עזרה.
העיוור מפחד מאוד מהנפילה - כאן מתקשר מוטיב העיוורון עם מוטיב הנפילה.


הביקור של הולדן במוזיאון הטבע:

שאלה שנלווית לשאלת המוות היא שאלת הזמן - זמננו קצוב והדבר מורגש יותר כשגדלים. אחת השאלות המהותיות ביותר להולדן היא "איך עוצרים את הזמן?". במוזיאון הטבע הוא הולך לראות את המומיות - המצרים עסקו הרבה בשאלת המוות ונתנו לה פתרון.
בשאלת הזמן, הולדן יכול לנצח את המוות אם הוא יעצור את הזמן - לא יתבגר. הוא לא רוצה לגדול, רוצה להישאר ילד ולשמר את חווית הילדות.
כאשר הוא הולך למוזיאון הטבע, הכל נראה אותו הדבר - הוא הולך לראות את המייצגים הקפואים והלא זזים. מוזיאון הטבע הוא מקום של ילדות - הוא הולך עם ילדים לשם. המוזיאון לטבע הוא דרך לעצור את הזמן.


המפגש עם פיבי:


סוף המסע וההבנה של הולדן כי צריך להתבגר:

המסע מסתיים ומגיעה ההבנה שתהליך ההתבגרות הוא תהליך של נפילה וקימה. כשפיבי על הסחרחרה הוא אומר כי "צריך לתת להם לעשות את זה... אם הם נופלים, הם נופלים" - הילד שתופס את טבעת הזהב - אסור לתפוס אותו. אם הוא יפול הוא יקום. הולדן מתבגר ומבין שצריך ליפול על מנת לקום.


לסיכום: