בעל זבוב

 / מאת ויליאם גולדינג

ללמוד ספרות בקלות

סיכומים בספרות  >>  רומאן  >>  רומאן מתורגם  >>  

בעל זבוב

הסיווג הספרותי של הרומן:

יש המכנים את סוגו של הרומן – ריאליזם פיקטיבי ( ספרות ריאליסטית- דמיונית ). ואפשר להגדיר את הרומן גם אחרת: ריאליזם אלגורי. החומרים ריאליסטיים, כלומר אפשריים, ברובם מתקבלים על הדעת, אבל הסיטואציה מיוחדת יוצאת דופן, ואף על פי שאין בה דמויות חורגות מן המציאות ( כלומר אלגוריות במובהק ) – אפשר בכל זאת לומר על הרומן הזה שהוא רומן אלגורי.


אלגוריה

משל מפותח, שבו אנשים, בעלי חיים, תופעות טבע, מקומות אירועים וכו' – מסמלים ומייצגים תכונות, התנהגויות או ערכים אנושיים. אלגוריה היא צורת הבעה אומנותית בשני רובדי משמעות בו זמנית: לכל אובייקט ברובד הגלוי, המילולי, יש מקביל מסוים ברובד הסמוי (הרעיוני – משמעי-לקחי ). האנשת תכונות ורעיונות היא אמצעי אומנותי מקובל באלגוריה.


מדוע ניתן לומר שזהו רומן אלגורי?

יש בו בידוד של אלמנטים לצורך דידקטי, כלומר לצורך הבעת רעיון מסוים באופן בולט וחד משמעי, וכן לצורך הפקת לקחים. הסיטואציה – אפשרית, ריאליסטית. הייתה הפצצה אטומית. כולם נהרגו ( בשדה התעופה ). קבוצת ילדים בני גילים שונים הוצנחה צניחת אונס לאי בודד ובלתי מיושב, כאשר האווירון שפינה אותם ממולדתם המופצצת נפגע בעת הטיסה. אבל –
א. בולט העדר של פרטים מזהים רבים: העדר זמן ותקופה. לא ידוע באיזו מלחמה מדובר (דומה שזו איזו מלחמה עתידית ). לא ברור בדיוק כיצד הגיעו לאי. נאמר שהצניחו אותם. אם כן – היכן המצנחים? ביחס למטוס – בעייתו נפתרה: הוא התרסק ונגרף לים. אבל נותרו שאלות נוספות:
ב. היכן המבוגרים שהיו אתם ( אם בכלל היו )? מוזכר האיש עם הרמקול. לאן נעלם? ברור שאף אם היו מבוגרים – הילדים הושארו במכוון ( על ידי המחבר ) ללא כל מבוגר. ( מסופר שהמטוס נחצה לשניים והחלק עם המבוגרים נגרף לים ).
ג. אין בכלל ילדות ( בנות ) בקרב קבוצת הילדים – ואין ספק שאף זה אינו מקרי. נוכחות ילדות הייתה חייבת ליצור התייחסות ליחסים בין המינים – ופה יש הימנעות מכוונת מסטייה מן העיקר לעבר שאלות שהמחבר לא רצה לעסוק בהן.
ד. האי – אידיאלי מבחינת תנאי המחיה. אין בו חיות טרף, להוציא את חזיר הבר הבודד, שלאחר קטילתו ישמש כאלמנט פולחני. חזירים אחרים לא רק שאינם מסכנים את הילדים, אלא משמשים להם לציד למאכל, אם כי זה לא הכרחי, אפשר גם בלעדיהם. העדר חיות טרף מנטרל סטייה לעבר סכנות מגורמים חיצוניים אובייקטיביים. אין באי בעיה של מזון ומים – יש מים מתוקים ( ויש גם דגים במים ), יש עצי פרי נוחים לגישה. הכול מתמקד אפוא בחברת הילדים, באופן שבו הם בונים לעצמם את חברתם, ביחסים ביניהם, תוך נטרול בעיות קיום אלמנטריות.
עניין נוסף התורם להרגשת האלגוריות – הדמויות. הגיבורים – סטריאוטיפיים ( אם כי לאחדים מהם יש גם תכונות אינדיבידואליות ). חלקם מופיעים כגוף קולקטיבי – כקבוצה, אף מבלי להזכיר את שמותיהם. אחרים מייצגים כל אחד דמות סטריאוטיפית מסוימת, כגון:
ראלף – המנהיג הרציונלי, הדמוקרטי, הפועל בשם ההיגיון והשכל הישר.
ג'ק – המנהיג הדמגוגי, הדיקטטור, משלהב היצרים, השולט בכוח הפחד, האימה וליבוי היצרים האפלים.
חזרזיר – דמות האינטלקטואל, המוגבל מבחינה גופנית – ( שמן, חולה קצרת, מרכיב משקפים ותלוי בהם ), חכם מכולם אבל גם נרדף על ידי הכול.
סיימון – הנביא, איש הרוח, המבין את מעמקי נפש האדם ורואה את הנולד, ומשלם בחייו על בשורת האמת שהוא רוצה להביא לבני האדם.
רוג'ר – הרוע הסדיסטי בהתגלמותו, המשמש כ"תליין" ברשות השליט הדיקטטור.
סם ואריק – הנגררים, המושפעים וכו'.


אלגוריה למה משמש הרומן?

התגברותו של היצר והשתלטותו ההדרגתית על חברת הנערים.

מתוך היצירה עולה, שככל ששוקעת הציביליזציה היצר הולך ומתגבר. כל עוד כוח הציביליזציה קיים הוא בולם או מדחיק את היצר בתוכה של הנפש. היצרים המודחקים מחכים לשעת כושר שבה יוכלו להתפרץ, והם מתפרצים ברגע שידם של ערכי התרבות, החינוך המצפון והמוסר כבר אינם מספיק חזקים, ואין בכוחם לעצור או לבלום את היצרים האפלים. היצרים האלה באים לידי ביטוי באכזריות אלימה ופראית, בקטל החזירים, בריקוד הפולחני, ברצח הנערים ובציד האדם.
כבר בתחילת היצירה (עמ' 24) נותן לנו גולדינג רמזים לאפלוליות השוררת בנפשו של האדם
והוא מעמיד באופן ניגודי את העליצות והשמחה שבעצם גילוי האי מול הצד האפל שבאדם: כשראלף, סיימון וג'ק מסיירים לראשונה באי הם חשים בעליצות ובאושר. במעמד זה מכנה גולדינג את הנערים כ"ערמה עולצת המתפתלת באפלולית הסבך" - כשאפלולית הסבך הזאת מסמלת את הצדדים האפלים והמסובכים בנפשם של הנערים: התפרצות רגשותיו של ראלף - היא התפרצות של יצרים, אולם כאן הם עדיין מודחקים ע"י כוחם של ערכי התרבות המפעמים עוד בלב הנערים. באותו סיור באי כשפוגשים הנערים את גור החזירים (ע' 28) אפשר להבחין בכוחה של הציביליזציה הבולמת את ג'ק. תגובתו של ג'ק היא פראית, אולם היא נבלמת: ג'ק אינו מסוגל להרוג את גור החזירים "בגלל התועבה שבנעיצת הסכין בבשר החי, בגלל שפיכות הדמים הקשה מנשוא" - כאן מבחינים אפוא בהדחקה של יצרים אפלים ע"י עקרונות של מוסר ותרבות, אולם כבר כאן ישנו רמז לכך שבעתיד לא יהיה בכוחה סל הציביליזציה לבלום דחפים אלו: ג'ק מבטיח שבפעם הבאה כבר לא תהיה חנינה.
התפרצויות היצר בראשית היצירה עדיין אינן מהוות סכנה, מאחר שהנערים מלוכדים ע"י הרצון ליצור חברה תרבותית של תקנות ודמוקרטיה. כשראלף (עמ' 41) העלה את רעיון האש שתביא להצלתם - מתוך התלהבות ילדותית הסתערו הנערים, כמו עדר של תינוקות, קדימה בילללות ובצריחות אל ראש ההר. התפרצות זו עדיין איננה תופעה שלילית מאחר שאין בה סכנה לעצם הווייתו של האדם, אלא התלהבות טבעית של ילדים שנדמה להם שמצאו דרך להצלה.
ראוי לציין את ההבדל המהותי בין התבונה המסמלת את הצביליזציה לבין היצרים המסמלים את ההוויה הפראית והאכזרית שבאדם. התבונה - היא שגורמת לנערים לחפש מוצא למצבם ודואגת לעתידם: האש על ההר היא התקווה היחידה להצלתם, והסוכות שיבנו - צריכות להעניק להם מחסה מפני הגשמים, והקונכייה היא סמל לליכוד החברתי שיעזור לנערים לשרוד באי כחברה מתוקנת. ולעומת כל אלו היצרים האפלים הבלתי מודעים של האדם, אין בהם משום מחשבה על עתיד ועל תקווה. אלה הם יצרים המקבלים את תוקפם רק מכוחו של ההווה. הם עונים אך ורק על צרכים מיידים. ולמרות שלכאורה הם באים לשרת את החיים ( ציד לצורכי מזון ), הרי למעשה הם האלימות וההרס לשמם. כשג'ק מפתה את הנערים בשעשועי הציידים - הם נמשכים אחר רעבונם העכשווי לבשר ולפורקן היצרים האלימים. לקראת הסוף, כשיעלו הנערים ובראשם ג'ק את האי באש, שוב מתוך דחפים אלימים, הם לא יחשבו על המחר, וראלף אכן תוהה כיצד הם חושבים להמשיך ולחיות באי שומם ללא מזון וקורת גג. פורקן היצרים האפלים - מדחיק כל מחשבה על העתיד, ולהגיון ולתבונה אין כל שליטה עליו.
אולם עד להתפרצות מלאה זו של היצרים עוברים הנערים שלבים רבים של השתחררות מכבלי החברה והתרבות. זהו תהליך איטי שמביא בסופו של דבר לאובדן צלם האנוש.
האכזריות הטבועה בהווייתו של האדם באה לידי ביטוי כבר בהתחלה (עמ' 55). כששיחקו הזאטוטים בחול ובנו בעניין רב ומתוך ריכוז את ארמונות החול, באו הנערים הגדולים - רוג'ר ומוריס, ולא לחינם היה זה רוג'ר שפסע הישר אל הארמונות, בעט בהם, קבר את הפרחים ופיזר את האבנים הנבחרות. אותם פרחים שקבר רוג'ר במעמד זה, שבתחילת היצירה מסמלים את התום שבמשחק הילדים – מקבלים משמעות עמוקה הרבה יותר בסופה: רוג'ר הסאדיסט נותן פורקן ליצריו האפלים והאכזריים, הורג את החזירה ואח"כ מסייע בהריגת סיימון ורוצח את חזרזיר, שהם באמת סמל לאותם פרחים שנקברו הרבה קודם לכן ע"י רוג'ר בחול הרך. ה"אבנים הנבחרות" שמופיעות כאן כאמצעי למשחק - אף הן חוזרות בהמשך בלבוש אחר לגמרי - והכוונה לגוש הסלע שמוחץ את חזרזיר.
אולם במעמד זה הציבילזציה עדיין מדחיקה - מוריס חש בנקיפות מצפון, ולמרות שהוא פותר את עצמו בעובדה שבמקום שהוא נמצא לא חלה עליו סמכות של מבוגרים ועל כן מותר לו לעשות ככול העולה על רוחו - עצם המחשבה על אודות האסור והמותר היא ביטוי להווייתם כבני אדם. בהמשך, המחשבה נסוגה ומפנה את מקומה ליצריות אפלה.
לחברה יש תפקיד חשוב מאד בנוגע להשתלטות החיה על האדם - הפורקן המוחלט של היצרים האפלים יכול להתרחש רק כשיש לו גיבוי חברתי. הגיבוי החברתי מסיר אחריות אישית. קל לו לפרט להיסחף בתוך המערבולת של הכלל. אותו גיבוי חברתי מופיע לראשונה כשהנערים חוזרים מציד החזיר. (עמ' 63).
עוד לפני כן ניתן היה להבחין באווירה ובפרטים חיצוניים אשר רמזו על הימצאותה של החיה באדם: והכוונה לאווירה ששררה כשהדליקו הנערים את האש לראשונה על ראש ההר - נאמר שם שקולות הבערת האש היו כרעם תופים – מה שמזכיר התנהגות פראית וקדמונית. לאווירה זו מתלווה גם המראה החיצוני של הנערים: שערם המגודל פרא, הלכלוך שדבק לעורם והמסכה שעל פניהם - כל אלו מעלים אסוציאציה, לפחות מבחינה חזותית, של שבטים פראיים קדומים נעדרי כל ערכים של תרבות.
המסכה שתורמת לאווירה פראית חסרת מעצורים - היא בעלת משמעות עמוקה ביותר: הצבע שבו הם צובעים את פרצופיהם וגופיהם מציין שלב נוסף של הידרדרות לפראות: לכאורה המסכה נועדה להסתיר, לכסות על היצר, אבל למעשה היא מבליטה את התפרצותו: (עמ' 58) ג'ק מסתתר מאחורי המסכה, כשהוא משוחרר מבושה וממבוכה. אח"כ צחוקו היה ל"נהמה צמאת דם". המסכה שמאחוריה הסתתר ג'ק - היא שמבליטה דווקא את החייתיות הנמצאת בפנימיותו.
כאמור, עם מתן הגיבוי החברתי הפראות מתחזקת והיא נושאת אופי של פולחן דתי. הציידים החוזרים מציידם שרים פזמון קצבי - "הרוג את החזיר, שחט אותו, שפוך דמו" - כמו בטקס פולחני של שבט פראי. על ההנאה והסיפוק שהפיקו הנערים בעת שחיטת החזיר - נאמר שם שהם "לקחו את נפשו - כאילו גומעים היו משקה מרווה נפש." תאוות הרצח באה לידי סיפוקה ולובשת אופי בהמי גס.
בשלב זה עדיין הציביליזציה בולמת: הנערים עדיין משחקים – מוריס מעמיד פנים כאילו הוא חזיר והילדים כאילו הולמים בו - וראלף מחזיר אותם אל המסגרת החברתית של בני תרבות - הוא מכנס אספה ובכך מזכיר להם שלא יעברו את הגבול שהציביליזציה מתווה להם, וכי אסור להם לפרוק כל עול מוסרי.
ראוי לציין שאחד הגורמים להשתלטותם של היצרים האפלים ביותר על האדם - הוא הפחד. הפחד של הנערים מהמפלצת המסתורית הוא שגורם להם לחפות עליו במסווה של פולחן, רצח ואכזריות (עמ' 75). ראלף מבין שהסיבה להתערערותם של הדברים - הוא הפחד. הוא מבין שאפשר להתגבר על הפחד בעזרת ההחלטה הדמוקרטית, המשמעת העצמית והתבונה המוסרית.
ואילו ג'ק מנצל את הפחד ומלבה אותו לצורך שליטה על הנערים. כל דיקטטורה מתבססת על ליבוי של פחד מפני אויב משותף.
גישתו של חזרזיר אל הפחד היא גישה רציונלית - חזרזיר בכוח תבונתו תופס שאין יסוד לפחד - כי מפלצת עם מלתעות וציפורניים אינה קיימת. אולם יש לדעתו יסוד לפחד - מפני בני האדם. כששומעים הנערים דברים אלו הם פורצים בצחוק ואין הם מבינים שאלו הם דברי אמת, וכי הפחד האמיתי שלהם הוא מפני עצמם. אח"כ (עמ' 84) שואל חזרזיר: "מה אנחנו? בני אדם או חיות? או פראים?" סיימון אף הוא מחזק את דבריו של חזרזיר. הוא אומר, (עמ' 82), ואיש אינו מקשיב אליו - שאולי החיה שעליה מדובר, אותה מפלצת שאין יודעים מנין היא באה - אולי בעצם היא מצויה באדם עצמו? סיימון ברגישותו הנדירה מבחין באמת, אבל יהיה זה "בעל זבוב" שיעמיד אותו על העובדה שאיש אינו רוצה לשמוע את האמת. אין פלא אפוא שסיימון נרצח במהלך טקס פולחני המבוסס על הפחד הלא-רציונלי מפני המפלצת, בשעה שהוא בא בעצם לומר לנערים שאין מפלצת, ולהביא את הפתרון הרציונלי לתעלומה. המצב באי כבר הרחיק לכת, ואת מקום החשיבה הרציונלית תפסו היצרים האפלים.
השתלטות היצרים קורית במקביל להעברת נקודת הכובד של השלטון ממנהיגותו הרציונלית והדמוקרטית של ראלף להשתלטותו של ג'ק על חבורת הנערים. בעוד שראלף דבק בתקנות ובנהלים – ג'ק "מצפצף על התקנות". הוא מתבסס על העיקרון השולט בעולם בעלי החיים – שהחזק הוא השולט, ועל כן הוא מדכא לנצח את החלש. הוא משליט, כאמור, את שלטונו על הפחד הלא רציונלי, כשהוא מעניק לו, כביכול, פתרון – באמצעות הפולחן הפרימיטיבי. וכך בהדרגה, עם טיפוח פולחן הציד, המשחקים האכזריים – ריקוד המעגל, שבו רוברט מתחזה לחזיר והנערים דוקרים אותו במקלותיהם עד כאב, ואחר כך הרג החזירה – וכריתת ראשה כדי להעלות זבח – מנחה למפלצת, כך משתלטים היצרים על הנערים. הנערים מתוארים כמרוגשים עקב תאוות הקטל, הרדיפה הארוכה והדם השותת. לאחר מות החזירה ג'ק ורוג'ר גוהרים מעליה "כבדים ושבעי רצון".
חבורת הנערים הופכת להיות חבורת פראים צמאי דם וחסרי צלם אנוש.
כשמופיעים הפראים במחנהו של ראלף במטרה לחטוף את האש הם נראים כ"חיות שטניות המרוחות בצבעים" ( עמ' 133 ) - כיצורים חסרי תרבות פרימיטיביים ומשועבדים ליצריהם.
(עמ' 141) במסיבת הבשר, שוב מתחזקים היצרים ומשתלטים באופן מוחלט על חושיהם של הנערים. בזלילת הבשר באים לידי ביטוי יצרים של תאווה לבשר - יצרים בהמיים המסמלים את החיה שבאדם.
(עמ' 144) שיאו של הפורקן בא לידי ביטוי בהריגת סיימון, שקודמת לה הילולה פראית המעוררת פלצות בלב הקורא. מתוך פחד מפני הסערה שעתידה לבוא, מסיחים ממנה הנערים את דעתם ע"י ריקוד אקסטאטי פולחני - ריקוד בעל אופי מאגי מסחרר. נאמר שם: "התנועה נעשתה קצובה, המזמור התחיל פועם כדופק..." שוב נוצר מעגל בלוויית תרועות המזמור הקצביות - אלא שהפעם רוג'ר הוא זה שמתחזה לחזיר. ראלף וחזרזיר, כוחם לא עמד להם בפני האיום שבא מהשמים - איום הסערה, וגם הם השתוקקו לחסות בצלה של החבורה המטורפת אך הבטוחה כלשהו: "שמחים היו לנגוע בגבים החומים של גדר זו שסגרה על האימה וכבשה אותה."
במעמד זה כוחות ההרס המתגלמים בג'ק מביסים כליל את יסודות התרבות, והפראיות המוחלטת משתלטת על הנערים: "מנבכי האימה הפציעה ועלתה תאווה אחרת דחוקה ועיוורת".
וכאן המקום להסביר את רצח סיימון. סיימון בעת הריקוד הפולחני של הנערים היה על ראש ההר, שם הוא הבין ע"י שיחה דמיונית ופרועה עם ראש החזירה התקוע על המקל, שהחיה קיימת בקרב האדם ואין אפשרות לשכחה או להימלט מפניה, אלא הכרחי לצאת לקראתה ולפגוש אותה פנים מול פנים ולהתמודד אתה. סיימון מגלה, כמובן, שהמפלצת שממנה פחדו הנערים איננה קיימת כלל, כי הייתה זו אדרתו של הטייס שהסתבכה בחוטי המצנח. דבר זה רק סייע לו לגבש את הידיעה כי המפלצת היחידה שקיימת היא האדם עצמו. משום שסיימון היה זה שידע את האמת הקשה והמרה ביותר - הנערים התנפלו עליו ברדתו מן ההר ורצחו אותו בטרם ניתנה לו האפשרות לומר את אשר רצה. (עמ' 144) "המקלות ניחתו ופי המעגל החדש כרסם וצווח... מיד הסתערה עדת הנערים בעקבותיהן, השתפכה במורד הסלע, עטה על החיה, צרחה, הכתה, נשכה, מרטה, דבר לא נאמר ולא זע אבר חוץ משיניים וציפורניים מלוטשות".
במעמד זה מתאר גולדינג את הנערים כיצורים הפראים ביותר שלא נותר בהם אף שמץ מצלם האנוש, הם מתוארים כ"בריות מוזרות, עיניהן להבים ושובל אדום סורח מהן".
כדי להדגיש ולהמחיש את הפלצות שעוררה התפרצות היצר החייתי - נאמר שכאשר נגע חזרזיר בכתפו של ראלף - הזדעזע ראלף מן המגע האנושי: לאחר חוויה פראית חסרת מעצורים זו אין מקום עוד לרגשות, לאנושיות ולערכים המקובלים בחברה התרבותית.
לקראת סופה של היצירה, אווירת הקטל הפראית מלווה כבר כל מעמד ומעמד: כשכופתים הפראים את סם ואריק, הם חשים בסיפוק בכוח היצוק בידיהם, והשבט מדומה באותה עת לערמה רוגשת ומתפתלת.
במותו של חזרזיר באים לידי ביטוי היצרים הסדיסטיים שפרקו כל עול מוסרי: פה כבר אי אפשר להאשים את הפחד מפני מפלצת לא מזוהה או מפני סערת רעמים וברקים. הדבר אינו נעשה תוך כדי פולחן אקסטאטי שבו אנשים מאבדים שליטה. זהו רצח אכזרי לשמו, שנעשה בקור רוח. גוש הסלע שמגלגל רוג'ר ובו נמחץ חזרזיר ונזרק לים מציין את כוחות האופל שבטבעו של האדם, ולא לחינם היה זה ג'ק שהגה את הרעיון של גלגול הסלעים - רעיון המגלם את היצר ההרסני שבו. כמו כן, לא לחינם היה זה רוג'ר הממונה על מנוף הסלע - תפקיד שהיה בו כדי לתת פורקן ליצרים הסדיסטיים שבטבעו. נאמר שם כי הוא עשה זאת "מתוך הפקר טרוף..." חזרזיר נרצח כשבא לדרוש שיחזירו לו את משקפיו – שמקבלים ביצירה תפקיד של סמל – לרציונליות, לתבונה. בעזרתם מציתים את האש שתפקידה להביא להצלה. בהמשך נשברים המשקפיים בזדון, וחזרזיר רואה בעין אחת בלבד – זהו מחציתו של תהליך ההתרחקות מן היסוד הרציונלי והשתלטות היצרים האפלים על הנערים. בסיום נגנבים המשקפיים וחזרזיר מת – ומשקפיו ישמשו אחר כך להצתת האי כולו, עד לכליה.
יחד עם חזרזיר מתנפצת גם הקונכית, הקונכית המשמשת אף היא כסמל – היא מסמלת את הציביליזציה, את הדמוקרטיה ואת התגבשותו של החוק. שבירתה היא ניפוצה של התקווה או של האשליה. כי כל עוד הייתה קיימת הקונכית, במובן הסמלי, היה בה גורם מרתיע ומלכד כאחד. עם ניתוץ הקונכית איבדה הציביליזציה את משמעותה היחידה, והדבר מתקשר באופן ישיר למותו של חזרזיר שמסמל אף הוא את אבדן התרבות, התבונה והאנושיות בחברה של בני-האדם. לא בכדי מתואר מוחו השפוך של חזרזיר – המייצג את הרציונליות ביצירה.
במרדף אחרי ראלף ובניסיון לצוד אותו - מתקפלים ביחד יצרים אפלים ושנאה אכזרית - שנאה בין מנהיגים: זהו מאבק בין הסדר, המשטר, ההצלה, התבונה והתקנות לבין הפרת החוקים והתקנות, היצרים האפלים, הציד וההרג וההפקרות. נאמר שם (עמ' 171) שכשניצבו ראלף וג'ק פנים מול פנים הם עמדו "מתנשמים ומלאי חימה אך נרתעים זה מפני פראותו של זה. פתאום הם חשו בשאון שהיה הרקע למאבק זה - בקול התרועה הרם הממושך של השבט מאחוריהם". בתיאור זה שוב באה לידי ביטוי המלחמה בין הרשע- הקיים בתוך האדם לבין השפעות התרבות והשכל.
החיה שהשתלטה על האי כולו גרמה גם לראלף, אם כי בצורה החיצונית, להיראות ולפעול כחיה. כשהוא ניצב פנים אל פנים מול המוות (עמ' 189) נאמר ש"הוא צעק צעקת פחד וזעם וייאוש, רגליו נזדקפו, צווחותיו נתמשכו, ופיו הקציף... מנהם וזב דם". כשקוראים שורות אלו נדמה כאילו לא בבן אנוש מדובר, אלא בחיה פראית אומללה ופצועה.
בסוף היצירה מופיעה ההצלה כ"דאוס אקס מאכינה" – האל מתוך המכונה. כשכבר כלו כל הקצים – באופן אירוני האש שלא נשמרה קודם לכן, עתה הציתה את האי כולו – האש גורמת לאנשי הצי שעל אונייה המגיעה לסביבות האי להבחין בהם ולהצילם.
היצירה מסתיימת בבכיו של ראלף - בכי המסכם למעשה את כל המאורעות וההתרחשויות של האי - היה זה בכי מתוך עצמת הזעזוע, מעצם ההכרה שכוחות אפלים קיימים בלב כל אדם. ראלף בכה על שבא הסוף לתקופת התמימות, הוא בכה על הקדרות שבלב אנוש ועל מותו של חזרזיר - הידיד האמיתי והחכם.
כשמופיעה הסמכות של עולם הציביליזציה – העוצמה החייתית חוזרת אל הפרופורציות האמיתיות שלה. ג'ק, שרק לפני דקות ספורות עמד לצוד את ראלף – ניצב מול קצין הימייה חסר אונים, עלוב ומסכן, כשכל כוחו נשבר ברגע אחד. הוא מתואר כפי שהוא נראה - "כנער קטן ששרידים של כיפה יוצאת דופן חבושים לשערו האדום, ושרידי משקפיים תלויים בחגורתו" - ג'ק הופך בבת אחת ממנהיג אכזרי וחזק לנער מסכן מעורר רחמים.


דמויות הראשיות

ראלף
בתיאורו של ראלף לראשונה תערובת של חיצוניות ופנימיות, או חיצוניות שמעידה על פנימיות. הוא בן שתים עשרה וכמה חודשים, לא די גדול, אבל כבר לא כל-כך קטן. חסון – נדמה שיהיה מתאגרף, אבל לפיו ולעיניו ארשת של רוך, המפריכה אפשרות של אלימות (עמ' 8). למרות התיאור החיובי, עד מהרה תתגלה אכזריותו של ראלף, שתבוא לידי ביטוי ביחסו לחזרזיר. ראשית, בשימוש בכינוי הגנאי השנוא על חזרזיר, אחר כך בזלזול בו, בחזרה על הביטוי "מצפצפים על… " – הדודה שלך, הקצרת שלך, וכו'. בעיקר תבוא אכזריות זו לידי ביטוי בחברה – שתחילתה בגילוי כינויו השנוא והמעליב של חזרזיר לכל האחרים ( לכל אורך הרומן אין אנחנו יודעים כלל מהו שמו האמיתי של חזרזיר ). בהמשך, כשראלף מצוי בחברתו של חזרזיר לבד, או כשאין הוא בחברתו כלל, הוא אינו לועג לו ויודע להעריך את חכמתו. אולם כששניהם בחברת האחרים ראלף לועג לו כדי לזכות באהדת האחרים. הוא אינו רוצה להיות יוצא דופן. איחו יצא להגנת חזרזיר היה עלול ליצור התנגדות של החברה כלפיו, וע"י הלעג לחלש הוא אחד מכולם. הרציונליות של ראלף וביטוייה. למשל בעניין המדורה – ראלף מבין שהמדורה היא עניין בעל חשיבות ממדרגה ראשונה להצלה. אומנם בתחילה ראלף מלא התפעלות מן האי, מן העצמאות, ההימצאות ללא סמכות וללא מרות המבוגרים, והוא מתייחס אל הימצאותו באי כאל חלום שנתגשם. אבל עד מהרה הוא נוכח לדעת שאין זה משחק אלא מציאות, וככל שהוא מכיר בקושי של המציאות ובכובד עול האחריות המוטל עליו – גישתו נעשית מעשית יותר ויותר, והוא מבין שיש לעשות כל מאמץ להיחלץ מן האי. עניין המדורה יהיה מקור אחד הקונפליקטים המרכזיים בין ראלף כמנהיג רציונלי לבין ג'ק, שיעדיף את הציד על פני שמירה על האש. גם בעניין החיה נוהג ראלף באופן רציונלי. עניין החיה – יש בו משום איום ישיר על ראלף. הוא מוצא עצמו ניצב פנים אל פנים מול משהו בלתי נתפס. גם בעניין בניית הסוכות הוא נוהג באופן רציונלי. אבל בעיקר בא הדבר לידי ביטוי בתפיסת המציאות באופן כללי. ראלף מודע לחשיבותה של המחשבה, לחשיבותו של האינטלקט. לכן יכיר בחשיבותו של חזרזיר. ראלף גם מודע לכך שאין הוא יכול לחשוב במהירות ולהגיע להחלטות נכונות בלא עזרתו של חזרזיר. במיוחד ניכר הדבר לקראת הסוף, כשהוא נחלש ומעמדו יורד, כושר הריכוז שלו מתערער ומתערפל והוא זקוק לחזרזיר שישים בפיו את הדברים. ראלף הוא אפוא המנהיג הרציונלי, המוצא בחזרזיר "יועץ". שניהם יחד מייצגים את קוטב התבונה.

ראלף כמנהיג דמוקרטי
ראלף מקבל את מנהיגותו בדרך דמוקרטית ( יחד עם זאת אין לשכוח שראלף גם מתואר כיפה, חיצונית, דבר שמשפיע על הבחירה של הילדים ). הוא מנסה לנהל חיים דמוקרטיים, תוך שמירה על סמכות המנהיג. עניין סמלי בולט – הקונכית. עניין הקונכית הוא רעיון של חזרזיר, שראלף ממהר לאמצו. הקונכית הופכת לסמל: מי שמחזיק בה הוא בעל רשות הדיבור. כלומר היא שומרת על זכות הדיבור וגם על תרבות הדיבור, היא מאלצת את האחרים להקשיב. כל חברה זקוקה למסגרות שלה, והקונכית היא המסגרת הראשונה של החברה באי. נלחמים עליה – כיוון שיש לה ערך. ברגע שחלק מן הקבוצה מפר או דוחה את המסגרת – המוסכמות נעשות חסרות ערך.
עניין נוסף – חלוקת הסמכויות. לראלף תחושה בריאה שיש לשתף את הכול בהכרעות, אך הוא מבין שחייב להיות מישהו בעל סמכות שידאג לביצוע ההכרעות. הוא גם די נבון לדעת להעניק סמכויות לאחרים, גם כדי להקל על עצמו וליעל את העבודה, וגם כדי להימנע מעימותים עם המנהיג האלטרנטיבי. על כן הוא ממנה את ג'ק כמנהיגם של ילדי המקהלה. אבל בכך הוא יוצר תת קבוצה שעלולה בעתיד, יחד עם מנהיגה, לחתור תחת סמכותו ולערערה כליל. וכך ימצא ראלף את עצמו בעימותים ובתחרות בלתי פוסקים עם ג'ק, הן בעניין הציד והמדורה, והן בעניינים הקשורים ביוקרה ובאומץ לב, כגון ההליכה לחפש את המפלצת ( עמ' 112 – 113 ).

ראלף איננו מושלם, הוא איננו נקי מחולשות (כבר הזכרנו את התנהגותו כלפי חזרזיר). גם בו משתוללים יצרים אפלים, אבל על פי רוב הוא יודע לרסן אותם. בכל זאת הוא משתתף בכרה שעורך ג'ק ו"בחזרה הכללית" שלפני רצח סיימון – בהתעללות ברוברט, מתוך רגשות סדיסטיים: "התשוקה למחוץ ולהכאיב הייתה עזה לבלי הכיל" (עמ' 108 ). אך הוא עדיין מתייחס לזה כאל משחק כדורגל. ואולם לאחר הרצח הוא מתייסר בייסורי מצפון ומקבל עליו את האחריות להשתתפות ברצח ( בניגוד לחזרזיר, שאף הוא מתייסר בייסורי מצפון, אבל אינו מקבל עליו את האחריות ). לאחרים אין אפילו ייסורי מצפון – רגשות אנוש מתו בקרבם.
ראלף גם איננו מאבד את צלמו התרבותי – הדבר מתבטא גם בדאגה למראה החיצוני ובכמיהה לניקיון, וכן מתוארים זיכרונותיו וגעגועיו לבית, לעולם של הבית.


ג'ק
ג'ק כמנהיג הדיקטטור
למן ההתחלה מופיע ג'ק כאנטיתזה של ראלף – כמנהיג הדיקטטורי. הוא היה, כנראה, המנהיג של נערי המקהלה גם בבית. האופן שבו הוא מצעיד אותם מזכיר מצעדי חיילים. הוא פוקד עליהם – איך לצעוד, מתי להתלבש, מתי להתפשט… הוא מנהיג בלתי מעורער בגלל הפחד שהוא מטיל. הם מגיעים כקבוצה מגובשת מן הציביליזציה ומנהיגותו, לפיכך, היא בלתי מעורערת מאז ומתמיד.

ג'ק והציד
אי אפשר לומר שמן ההתחלה ג'ק היה לא אנושי. בתחילה קשה לו לנעוץ את הסכין בחזיר – בגלל סייגי הציביליזציה ושרידי החינוך שקיבל. אבל אל הקושי הזה הוא מתייחס כאל חולשה, כישלון.
בהמשך הוא יצליח להתגבר על "החולשה" הזאת. הוא יבחר דווקא בתפקיד הציידים לו ולקבוצתו בתור אידיאל. בתחילה הוא יעבוד על עצמו ועל חולשתו כדי להשתחרר מן הפחדים ומן הסייגים והעכבות של התרבות. השלב הבא יהיה ההנאה מן הציד לאו דווקא לצורך הקיום ( אכילת הבשר ), אלא כאמצעי לשליטה על הציבור: בדרך דמגוגית הוא ישכנע את הנערים שהציד נחוץ, כי הפרות אינם מספיקים. בשמיעה שטחית דבריו נשמעים הגיוניים, אבל כאשר מעמיקים, מתגלה הסילוף. ג'ק מעוות את הפרופורציות. נחמד לאכול בשר, אם זה מתאפשר, אבל זה לא הכרחי. ג'ק מנצל קודם את תאוות האוכל של הנערים, ואחר כך פונה אל יצר ההרס והרצח שבאדם. הוא הופך את הציד לא לאמצעי לקיום, אלא לעיקר, תוך שהוא מפיק הנאה סדיסטית מעצם ההרג. ומכאן ועד לרצח אדם המרחק כבר אינו גדול. וכך לקראת הסיום צדים את ראלף כמו את החזיר – אלא שמפניו אין מפחדים.

הפולחן סביב הציד
הפולחן הסובב את הציד, השירים והאקסטזה – "הרוג את החזיר! שחט אותו! הרוג את החזיר! מחץ אותו!", כאשר תוך כדי אקסטזה מתחילים להכות ברוברט ולמחוץ אותו – כל אלה מעידים על השתלטות היצרים, השתלטות החיה שבאדם. פה בא לידי ביטוי הניגוד בין התפיסה הרציונלית לבין התפיסה האי-רציונלית, הפונה ליצרים הקמאיים האפלים, שהם המקור להנאה מן הציד והרצח.

השימוש במסכות ובצבעי ההסוואה
המסכות והצבעים על הפנים הם מצד אחד חלק מן המשחק, חיקוי של פראים אפריקנים או אינדיאניים, אך מצד אחר הם מקנים למשתמשים בהם את היתרון של רואים ואינם נראים, וזה גם מקל על הפחדים וגם משחרר מסייגים, מעכבות. זה נותן לאנשים חופש לעשות ככל העולה על רוחם מבלי שיצטרכו לתת דין וחשבון על מעשיהם. לעניין המסכה מגיע ג'ק בדרך מקרה תוך כדי משחק, אבל המשחק הופך לאמת, והמנטליות של הפראים משתלטת על הנערים.

עניין המפלצת
בעוד ששיטתם של ראלף וחזרזיר היא רציונלית, וממנה נובעת המסקנה שאין מפלצת, הרי שג'ק, לצורך ביסוס מנהיגותו ושליטתו, יבחר בדרך ההסתה וההפחדה של ההמון. הוא יטפח את הצד הפועל על הרגשות האפלים, שנתפס לדברים מעוררי פחד, ושלטונו יתבסס על כך שהוא יציע אמצעים לא רציונליים להשתלט על גורם הפחד. ככל שהפחד והפאניקה בציבור מפני האויב גדולים יותר, כך הנכונות להילחם גדולה יותר. יש אויב משותף, והוא, המנהיג החזק, יודע כיצד להילחם בו. ככל שיהיו האנשים מפוחדים יותר יסורו יותר למרותו של המנהיג וייכנעו לו. הרבה יותר קל לפנות אל הרגשות הקמאיים מאשר לפנות אל קול התבונה, ולכן נעשים נושאי דגל הרציונליות מבודדים יותר ויותר. וכן, הם עצמם בני אדם, ולכן גם בהם מתערערים יסודות אלה. החיפוש אחר המפלצת נובע ממניעים שונים – להוכיח או להפריך את עצם קיומה. אבל בסופו של דבר הפחדים האי-רציונליים גוברים, ואין בכוח הפרט לעמוד מול הלחץ הקבוצתי. וכך הופך סיימון להיות הקורבן הראשון. ג'ק מטפח את המיתוס של המפלצת כדי לבסס את שלטונו. הוא מחליט שראש החזירה יהיה הקורבן כדי לרצות את המפלצת. הוא מביא את הנערים לידי אקסטזה, כי הוא זקוק לסמל לדבר על-אנושי כדי לרצות את "האלים", את המפלצת. סיימון גילה שהמפלצת, כביכול, כלל אינה מפלצת, אלא גופת הטייס המת עם המצנח. הוא מגיע בעיצומו של הריקוד כדי לבשר את בשורת התבונה וההיגיון. ואולם התבונה מסוכנת למטפחי האקסטזה. אם יגלו הנערים שאין מפלצת – הדבר עלול להרוס את מיתוס המפלצת שטיפח ג'ק, ובכך גם לסכן את שלטונו של ג'ק. לכן אין לג'ק בררה אלא לחסל את סיימון. בשלב הבא יגנוב ג'ק את משקפיו של חזרזיר, שכן המשקפיים נותנים שליטה על האש, והאש היא מקור כוח. כשיבוא חזרזיר לתבוע את משקפיו – הוא יירצח ( על ידי "התליין", עושה "העבודה השחורה" של ג'ק – רוג'ר ). בסופו של דבר, באמצעים של טרור והפחדה מצליח ג'ק להעביר אל מחנהו את מרבית הנערים, ואולם תאוות השלטון שלו אינה יודעת גבול, ומסתבר שעצם קיומו הפיזי של ראלף עדיין מטיל צל על שלטונו המוחלט, וכך הופך ג'ק מצייד בעלי חיים לצייד אדם, והמרדף אחרי ראלף הוא ציד אדם במפורש, ציד שבמהלכו מעלה ג'ק את האי כולו באש. ואלולא ההצלה הניסית בסיום, הייתה שרפה זו מביאה חורבן גם על ג'ק עצמו ועל כל חבורת הנערים, כלומר, באופן אלגורי – היה בזה משום חורבן העולם והרס של המין האנושי כולו.


חזרזיר
חזרזיר הוא ילד חכם, יש לו רעיונות מיוחדים, מקוריים וחכמים. אבל הוא אינו יכול להיות מנהיג בגלל המגבלות הפיזיות שלו ובגלל העדר כאריזמה. חזרזיר מודע למגבלותיו, ואין לו יומרות לשלטון. הוא שמן, הוא חולה בקצרת, הוא קצר רואי – ללא משקפיו הוא רואה כתמים בלבד. המגבלות הפיזיות שלו גורמות לו לנהוג באופן שונה מן האחרים, ולהתבסס על התבונה. בעוד שראלף בוחר בתבונה לא מחולשה אלא מכוח, אך הוא איננו די חכם כחזרזיר, וזקוק לעצתו. כוחו של חזרזיר באינטלקט שלו. אבל לחלק ממגבלותיו תפקיד חיוני בצד הרציונלי – האינטלקטואלי: משקפיו משמשים להדלקת האש – החיונית להצלה. אבל כשנוהגים באופן אי-רציונלי אותה האש עלולה להפוך גם למקור אסון. כך בעת הדלקה הראשונה והיעלמו של הילד בעל כתם הלידה דמוי התות על פניו, כך בעת הבערת חלק מהיער באמצע, וכן משתמשים במשקפיים כדי להבעיר אש לצליית החזיר, וכך בעיקר בסיום – כאשר האש משתוללת בכל האי ומאיימת על אפשרות קיומם של הילדים על האי. ביכולת של חזרזיר לבחון דברים באופן רציונלי הוא מבוגר מן האחרים, ורוגז לא פעם על התנהגותם הילדותית. אבל תלותו בעולם המבוגרים ( הדודה, או ראלף – המשמש לו כתחליפה של הדודה ) מעידים על ילדותיות. יש בו גם טרחנות, לעתים – אין הוא מושלם.

חולשותיו של חזרזיר
בעת הכרה שעורך ג'ק ( ורצח סיימון ) חזרזיר אינו עומד בפני הפיתוי – ראשית, של האוכל (החזיר הצלוי ) ושנית – אף הוא נסחף בתוך האקסטזה ההמונית ומשתלב בין כולם, וגרוע מזה – בניגוד לראלף אין הוא לוקח אחריות למעשיו. מה שמעיד על כך שגם האדם הרציונלי והאינטלקטואלי ביותר אינו נקי מחולשות ואינו עומד תמיד בפני פיתויים ועלול להיסחף באקסטזה המונית. אבל מצפונו שמייסרו מעיד על כך שלא איבד עדיין צלם אנוש.

יחסה של החברה לחזרזיר
חזרזיר משמש כשעיר לעזאזל. ככל שמצבי הלחץ קשים יותר, כך גם הרדיפות אחר הנרדף, השעיר לעזאזל, מתגברות, וכל השונאים מתלכדים נגדו. בעניין זה חוטא גם ראלף. גם הוא וגם ג'ק מאוחדים בלעגם לחזרזיר.

חזרזיר האינטלקטואל
חזרזיר הוא האינטלקטואל, החכם מכולם, המשכיל ובעל הרעיונות, המוגבל פיזית ונרדף על ידי החברה. יש שימוש בסטריאוטיפים – המשקפיים, החולשה הפיזית. הוא מזכיר במידה רבה גם את הסטריאוטיפ היהודי – שעיר לעזאזל נרדף שאין לו הגנה ואין לו אמצעים פיזיים, ולכן הוא נעזר בכל כוחותיו האינטלקטואליים.

מותו של חזרזיר
למרבה האירוניה חזרזיר נרצח כשהוא הולך עם ראלף להחזיר לעצמו את משקפיו שנגנבו, אותם משקפים שמשמשים כמקור האש. כשהחייתיות משתלטת על האי אין לאינטלקטואל הרציונלי מקום עוד באי. מוחו השפוך של חזרזיר מעיד על כך שמותו מסמל את מות התבונה. לאחר מותו של חזרזיר אפילו ראלף מאבד את יכולתו להנהיג בכוח התבונה, והיצרים משתלטים. יחד אתו מתנפצת גם הקונכית – סמל הדמוקרטיה והנהלים.


סיימון
סיימון שייך לקבוצת גיל הביניים של הנערים שעל האי. הוא כבין תשע – עשר, צנום, בעל שער שחור השמוט על מצחו. באופן ריאליסטי הוא כנראה חולה במחלת הנפילה ( אפילפסיה ), הוא מרבה ליפול, להתעלף, לאבד את הכרתו. נפילות אלה וההזיות המתלוות אליהן נראים כהתקפים אפילפטיים.

התעלפויותיו של סיימון
התעלפויותיו מסמלות בריחה מהמציאות מחד גיסא, ומעין קשר עם עולם רוחני, איזה שהוא עולם "שמעבר" – מאידך גיסא. ההתקפים הם מעין "טראנס" – רגעים שבהם יש לסיימון איזו יכולת לראות את העתיד.ניתן אולי לומר שיש לסיימון איזו אינטואיציה ביחס לעתיד. כך למשל הוא אומר לראלף שהוא בטוח שהוא, ראלף, יחזור בשלום. ( אין הוא אומר זאת ביחס לעצמו ).

האלטרואיזם ( אהבת האדם, הנדיבות ) הנוצרי בדמותו של סיימון
יש בסיימון טוב לב ונכונות לעזור לזולת, אלטרואיזם נוצרי ממש. יחד עם אהבת הזולת יש בו גם אינדיבידואליזם ונטייה להתבודד. הוא מין דמות של סגפן מתבודד, מעין נביא בעל שליחות, שנלחם נגד נביאי השקר. התבודדותו ביער משווה לו הילה של קדוש – המספר גם מדגיש את עיניו הנוצצות ואת הילת האור האופפת אותו. הוא מעין גלגול של ישו , או של דמות הקדוש המעונה ( מרטיר ) , האמור להביא מרפא למאמיניו ומקריב את עצמו למען הזולת. סיימון מבין יותר מן האחרים את נפש האדם, הוא זה שמעלה את האפשרות שהחיה נמצאת באדם, כלומר הוא מכיר במפלצת הרוע הפנימי הקיימת בכל אדם ואדם, וכן הוא מכיר בצורך לאלף אותה ולגבור עליה ( עמ' 83 ). אף על פי שיש בדמותו יסודות מסתוריים ולא ממש מוסברים – סיימון שייך לקוטב הרציונלי ( עמ' 97 ). על פי תיאור המפלצת הוא רואה בעיני רוחו דמות אנושית – גיבורה וסובלת, ולא מפלצת לא מתקבלת על הדעת.

משמעות "בעל זבוב"
סיימון נוכח בטקס הפולחני שעורך ג'ק, שבו כורתים את ראש החזירה ונועצים אותו בראש מוט מחודד. ג'ק, שיצר את מיתוס המפלצת לצורך חיזוק שלטונו, זקוק לסמל לדבר על-אנושי כדי לרצות את המפלצת הזאת. ראש החזירה משמש כקורבן מנחה למפלצת. הראש מתמלא בזבובים, ומעורר את הקונוטציה ל"בעל זבוב".
"בעל זבוב" – אליל כנעני. הוא מוזכר פעמים אחדות בברית החדשה, ומכאן היכרותו של סיימון עם המושג. בברית החדשה "בעל זבוב" הוא כינוי למלך השדים, ועל פי ישו הוא דרך שגויה לגירוש שדים. מכאן, בעקיפין, בהקשר של הרומן הזה – אין סיכוי שהוא יועיל. גם הזבובים המקיפים את ראש החזירה מעידים על פחיתות כבוד, חוסר חשיבות וחוסר היגיון. הדבר העלוב הזה איננו אל, וגם איננו קורבן שמסוגל להושיע. סיימון משוחח ללא קול עם אותו "בעל זבוב", ואפשר להבין דו-שיח זה כדו-שיח פנימי של סיימון. ראש החזיר מזהיר את סיימון ומציע לו לברוח. סיימון מבין ש"בעל זבוב" הוא חלק ממנו, והוא "עילת הכישלון". לכאורה דברים סתומים, אבל אפשר להבין אותם אם תופסים את סיימון כדמות הנוגעת ספק בחלום ספק במציאות. "בעל זבוב" טוען שהוגדשה הסאה, שהאי הפך לגלגולה של סדום, כלומר הרוע משתלט על האי. הוא מזהיר את סיימון שניסיונו להציל את הילדים מן הרוע של עצמם יעלה לו בחייו, ומנבא לו את הירצחו. מובן שאפשר לראות בזה קול פנימי של סיימון שמעיד על הבנתו העמוקה ועל רמת המודעות הגבוהה שלו. בשיחה הזאת בין סיימון לבין "בעל זבוב" משתמש המחבר באלמנט ריאליסטי, כביכול – זהו מין התקף של הזיות אפילפטיות, אבל הוא מחדיר ליצירה אלמנט מיסטי של מסתורין ותחושות על-טבעיות ( עמ' 136 ).

לבטיו הפנימיים של סיימון
בסיימון מתרוצצים שני קולות פנימיים: האחד קורא לו לחזור אל חבריו ולא להיות יוצא דופן. השני מבטא תחושה של פטליזם ( אמונה בגורל שנחרץ מראש ), חוסר מוצא, כישלון טוטלי: העסק עסק ביש. יש בסיימון הגשמה של גישה פסיכולוגית הטוענת שהקורבן מביא על עצמו במידה רבה את גורלו. הפטליזם של סיימון מביא אותו לפסיביות, לקבלת הדין מראש, ולכן אינו נאבק. הוא מגלה את גופת הטייס המת ומקבל את ההוכחה לטענתו שאין מפלצת, אבל אין בו די ערמומיות לחכות לזמן המתאים כדי לספר זאת לילדים. הוא בא לספר להם זאת בעיצומה של אקסטזה אי-רציונלית, ומשלם על כך בחייו. באופן אירוני הוא מתחסל כאשר הוא בא לדבר בשם ההיגיון והתבונה כדי להרגיע את הילדים ולהדביר את הפחד ולחזור אל חבריו. אבל סיימון צדק: החיה באמת נמצאת בתוך האדם, וקודם כל בנשמתו של ג'ק, המנהיג החייתי, אבל לאט לאט היא קונה לה אחיזה גם בנשמותיהם של שאר הילדים המושפעים מג'ק. כאמור, התבונה מסוכנת למטפחי האקסטזה. גם תחת מטר המכות והכידונים סיימון מנסה להביא את האמת לידיעת הילדים – אבל הם נמצאים בעיצומו של ריקוד פולחני אלים ואקסטטי. וכך הופך סיימון לקורבן. אלא שקורבנו מתגלה כקורבן שווא, שכן הוא אינו מביא את הילדים לידי התפכחות. היחידים שיגלו חרטה ורגשי אשם יהיו ראלף וחזרזיר, אבל הם הרי שייכים לחלק הרציונלי מלכתחילה, והשתתפותם באירוע נבעה מרגע של חולשה. כך שדבר לא השתנה. לאחר מותו מפנה הים את גופתו של סיימון, כשם שהוא גורף ומפנה כל פסולת אחרת.

תפקידו הסמלי-האלגורי של סיימון
אין ספק שבסיימון יש יסודות אלגוריים-סמליים. הוא מייצג את הנביא, איש הרוח, המרגיש מחויב להביא את בשורת האמת לבני האדם, והוא משלם בחייו על שליחותו. מבחינה נוצרית הוא מעין ישו המשמש כקורבן למען בני האדם. רבים טוענים שהוא משמש כפה למחבר המשתמע, שכן קשה להאמין שנער כה רך בשנים מסוגל להגיע לתובנות שסיימון הגיע אליהן. מותו הוא מות הנביא בעל השליחות המוסרית, שליחות ההצלה. החברה הוקיעה אותו משום שקשה למין האנושי להתמודד עם האמת האכזרית על אודות הרוע הקיים באדם והשדים החיים בו.


הערה לסיכום מאפייני הדמויות: כאמור הדמויות סטריאוטיפיות, אבל יש בהן גם אלמנטים אינדיבידואליים. כדאי לשים לב שיש איזה התאם בין התפקיד של הדמות לבין תיאורה החיצוני: הטוב הוא יפה ( ראלף ), הרע – מכוער ( ג'ק ), הרציונליים, הרוצים לחנך – מוגבלים מבחינה גופנית ( חזרזיר, סיימון ). הדמויות הן חלק ממאפייני הרומן הזה כרומן ריאליסטי-אלגורי.


תיאורי הטבע ביצירה

תיאורי הטבע הם בבחינת פנינה אומנותית ביצירה. לעתים הם משולבים בתוכן, ולעתים הם מופיעים בבחינת רקע בלבד. זהו טבע מלא ניגודים. יש בו תערובת של יופי עוצר נשימה עם הרס וריקבון ( מעשה ידי אדם ). גם מקום האסיפה וגם הבריכה נוצרו על ידי הרס. אבל בטבע גם התוצאות של ההרס הם מקומות בעלי יופי עצום, בניגוד לחברה ההרסנית שמקימים הילדים. בסיום מגיע הניגוד הזה לקצו: כאשר האדם מגיע לשיא ההרסנות הוא הורס גם את יפי הנטבע, והאי נשרף.

השתלבות של תיאורי הטבע בעלילה
בפתיחה הנוף הנפלא משתלב עם האופטימיות של הנערים (בעיקר תיאורו של ראלף):
הילדים מגיעים לאי קסום, והטבע נותן סיכוי לחיים אידיליים ואופטימיים בנוסח ספרי הילדים, המתארים את התום והאופטימיות שבנפש הילד. אף על פי שהנסיבות שבגללן הגיעו הילדים לאי אינן נעימות, יש הרגשת עוצמה ואושר על כך שכל היופי הזה שייך להם. אבל בהמשך השהות בטבע הופכת להיות מעיקה, מטרידה. הפרות גורמים לשלשולים. בניית הסוכות מטרידה. יש פחדים הקשורים בעובדה שהם חשופים בטבע וכו'.
קיימת אנלוגיה בין הסערה בטבע לבין התפרצות היצרים של הילדים. תיאור הרעמים והברקים שסופם בהתפרצות הגשם מקביל לתיאור הילדים הרוקדים את הריקוד הפולחני האקסטטי שמסתיים ברצח סיימון. אבל אחר כך מופיע דווקא הניגוד בין הטבע לבין האדם: בטבע הקוסמי – עם שוך הסערה מופיע השקט שלאחר הסערה, ועד מהרה העולם שב לקדמותו, כוכבי השמים נוצצים והאוויר צח וצלול. ואילו בטבע האנושי – לנזק אין תקנה. גופתו של סיימון מוטלת מתה, ואין לה תקומה. היא נראית מבריקה – הטבע מייפה את מה שבני האדם הורסים, ואילו בני האדם בשל טבעם הורסים את יפי הטבע ( עמ' 145 – 146 ).


הסיום

בסיום מתרחש מצוד אחר ראלף. משתוללת דלקה. ראלף הנמלט פצוע. חסרה לו התבונה של חזרזיר, והוא אינו סומך על שיקול דעתו שלו. שלוש אפשרויות עומדות בפניו, וקשה לו לבחור ביניהן: לפרוץ את השרשרת, לטפס על עץ, להסתתר במחבוא. העובדה שרוג'ר חידד מקל משני קצותיו אינה משאירה מקום לספק: אין לו אפשרות להיכנע, שכן עומדים לחסל אותו. צדים אותו כמו שצדים חזיר, אלא שהוא חלש וחסר אונים. כשהוא כבר על סף אבדון מופיע קצין הימייה.
תגובתו של הקצין טיפוסית לאיש הציביליזציה, ובמיוחד לבריטי, שאצלו דפוסי החיים קבועים וברורים. יש לו דעות מקובלות על ילדים והוא אינו מכיר את היצרים האפלים הקיימים בהם ופורצים בעתות מצוקה ומשבר. הוא אינו מעלה בדעתו שהמלחמה שהוא רואה היא אמיתית. הוא בטוח שהם רק משחקים, כמו ב'אי האלמוגים'. כשהוא שואל: "אני מקווה שאיש לא נהרג" – אפשר להבין זאת כהתבדחות, כחלק ממחשבתו על כך שלפניו משחק. כשמתברר לו שיש הרוגים – הוא נדהם. הוא גם נדהם מן העובדה שהם אינם יודעים את מספר הילדים באי. ואכן מלכתחילה התכוונו הילדים לנהל חיים תקינים וגם לספור את הילדים. אלא שהריב הראשון שהביא לפיצול מנע את ספירתם, ומשנתגברה המלחמה – אבדה חשיבות מספר הילדים.
כאשר הוא שואל מי המנהיג – עונה ראלף. עם התחברותם של הילדים בחזרה אל הציביליזציה, שבה מנהיגותו של ראלף ומקבלת לגיטימציה. ג'ק מנסה בצעד מהוסס לצעוד קדימה – אך חוזר בו. ג'ק יכול היה להיות מנהיג רק בעולם ששולטים בו חוקי הפראים.


בכיו של ראלף

בכיו של ראלף הוא בכי של הקלה, שחרור, הבנה של דברים שהתרחשו קודם ולא היה לו זמן להבין אותם או לנתח אותם. הבכי הוא גם ביטוי לאבל על חבריו שנרצחו. כל זמן שהיה מנהיג – אסור היה לו לגלות חולשה, ובכי הוא סימן לחולשה. עם בוא המבוגרים עוברת האחריות אליהם – ואז יש שחרור מפחדים ומלחצים ויש גם שחרור מן הצורך להעמיד פנים כל הזמן. המספר מנתח את בכיו של ראלף מנקודת ראותו של מספר מבוגר, ובדרך של דיבור משולב יש ערבוב בין תחושותיו של ראלף ובין ניתוחו-הסברו של המספר המבוגר לבכי זה: "… על קץ התום, על חשכת לב אנוש ועל נפילת הרע הנאמן, הנבון, שכונה חזרזיר." ( עמ' 191 – לקרוא את כל הפסקה ).


איך אפשר להסביר את ההצלה בסיום? האם הסיום אימננטי ( נובע באופן טבעי מן העלילה ), או שהוא "מולבש", מלאכותי?

אפשר לומר שהסיום הוא בבחינת "דאוס אקס מאכינה" ( האל מתוך המכונה ): כאשר העלילה מסתבכת ללא מוצא מופיע איזה שהוא גורם מן החוץ שפותר את התסבוכת. ראלף כבר זוחל על החול באפיסת כוחות והנערים קרובים אליו מאוד. הוא בסכנה של ממש: אם את רצח סיימון ניתן עוד לראות כתקלה, כתאונה, הרי הרג חזרזיר היה רצח מפורש. ומשגילו הילדים שביכולתם לרצוח בדם קר – אפשר בהחלט להניח שהיו הורגים את ראלף. זה כוחה של הסתה של מנהיג חייתי. גם מבחינת שאר הילדים – נוצר מצב של חוסר מוצא. האי כולו עולה באש, ולא תהיה עוד אפשרות לחיות בו. גם מרב הסיכויים שהילדים עצמם יישרפו באש. הופעת האונייה מצילה את כל הילדים מכליה . באופן אירוני האש שנועדה ללכוד את ראלף – מביאה להצלתו, בהתאם להטפתו התמידית שהאש חיונית להצלה. אבל ההצלה מקרית לחלוטין. האי עלול היה להישרף מבלי שתעבור במקרה אונייה בסביבתו באותו הזמן. כלומר זוהי הצלה מכוונת של המחבר. הרומן לכל אורכו מאוד פסימי, הוא מראה כיצד כוחות ההרס הטמונים בנפש האדם פנימה בפוטנציה יכולים להביא בתנאי מצוקה מסוימים להרס טוטלי. אבל נראה שהמחבר אינו מסוגל להיות פסימי עד הסוף, את המסר שלו כבר הצליח להעביר והוא מאפשר לעלילת הרומן הזה להסתיים בנימה יותר אופטימית. כמו כן ייתכן שהוא מעוניין להעמיד זה מול זה את עולם הפראים החייתי מול עולם הציביליזציה, או את עולם הדיקטטורה הפשיסטית מול עולם הדמוקרטיה ההומניסטית – ולאפשר לציביליזציה ולדמוקרטיה לנצח.