ירח
/ מאת נתן אלטרמןללמוד ספרות בקלות
גַּם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת.
שָׁמַיִם בְּלִי צִפּוֹר
זָרִים וּמְבֻצָּרִים.
בַּלַּיְלָה הַסָּהוּר מוּל חַלּוֹנְךָ עוֹמֶדֶת
עִיר טְבוּלָה בִּבְכִי הַצִּרְצָרִים.
וּבִרְאוֹתְךָ כִּי דֶּרֶךְ עוֹד צוֹפָה אֶל הֵלֶךְ
וְהַיָּרֵחַ
עַל כִּידוֹן הַבְּרוֹשׁ
אִתָּהּ אוֹמֵר- אֵלִי, הַעוֹד יֶשְׁנָם כָּל אֵלֶּה?
הַעוֹד מֻתָּר בְּלַחַשׁ בִּשְׁלוֹמָם לִדְרֹשׁ?
מֵאַגְמֵיהֶם הַמַּיִם נִבָּטִים אֵלֵינוּ.
שׁוֹקֵט הָעֵץ
בְּאֹדֶם עֲגִילִים.
לָעַד לֹא תֵעָקֵר מִמֶּנִּי, אֱלֹהֵינוּ,
תּוּגַת צַעֲצוּעֶיךָ הַגְּדוֹלִים.
קריאת שירו של אלתרמן "ירח" מלווה בתחושה זרה ומוזרה. היומיומי הופך בשיר זה לזר ומוזר, לתמונה לשונית מטפורית ולא ריאליסטית.
תמצית הבתים:
בית ראשון
השיר פותח המילה "גם", כלומר, לא רק מראה חדש נולד, כי אם גם מראה ישן. המראות הישנים, השכיחים, מתחדשים דרך עיני המתבונן. "רגע של הולדת" מתייחס אם כן הן לתופעה החוזרת של מולד הירח והן להצצה מקרית בירח המוכר. קיימת כאן התבוננות של אדם הרואה במוכר ראשוניות, התגלות, פלא. זוהי הזרה.
מבחינה זו הראִיָה הזאת אופיינית לאמן. קימת כאן אמירה ארס-פואטית לגבי אותו מראה נושן. מהו אותו מראה נושן השב ומתגלה כמה שנולד זה עתה?
שמים בלי ציפור – השמיים ללא מעוף בתוכם (יש הטוענים, בטרם בריאת בעלי הכנף), אך עצם אִזכורה של הציפור, גם אם מדובר בהעדרה, כבר יוצק אותה לתוך תודעתנו. השמים הנראים למתבונן בדרך כלל כאינסופיים, הם בשיר זה זרים ומבוצרים. תיאור זה יוצר תחושת עוינות: חלק זה של הבריאה, השמיים, המוכר לאדם כל כך, הופך לעוין. בניגוד לשורה הראשונה המסתמנת כהבטחה להתחדשות מופלאה, מסתמנת עתה אווירה קודרת.
בלילה הסהור מול חלונך עומדת ... נוסף לנו נמען. מתבהרת הסיטואציה – אדם המביט מחלונו ומתאר מה נשקף ממנו בדרך בלתי שגרתית. הלילה כולו סהור – כולו ירח, צבוע כול ב"ירחיות". (מתקשר גם לסהרורי – כינוי לחולם בהקיץ, שקוע בהזיות, או למי שאכן "חולה ירח"= קם בלילות ירח ופועל שלא במודע, מתוך שינה, ואח"כ אינו זוכר דבר).
עומדת/ עיר טבולה בבכי הצִרצָרים המבט יורד מן השמיים אל העיר. מה שניבט מחלונו של הדובר, המראות, סהרורי: הצרצרים בוכים (האנשה); הביטוי השחוק המתאר מקום כ"טבול" (ביֶרֶק וכו') עובר הזרה, והוא טובל (המתייחס לחוש המישוש, ובמטפורה השחוקה לראִיָה) – כביכול בבכי (המיימי), אך למעשה - בצליל, והצליל גם הוא תשלובת חדשה ומטפורית, אשר מאנישה את צרצור הצרצר "בכי הצרצרים". ניתן להבחין כאן בהקבלה שבין השמיים שממעל לאדמה: השמיים הסהורים, העיר הטבולה בבכי הצרצרים.
בית שני
ובראותך כי דרך עוד צופה אל הלך – וי"ו החיבור מעניקה רצף, המשכיות, ועם זאת גם הוא כמו ה"גם" בראשית השיר, נראה כעודף. במשפט זה מהופכת הפרספקטיבה בין הסובייקט (ההלך) לאובייקט (הדרך). ההלך הוא דמות חוזרת בשירתו של אלתרמן והוא הולך בדרך (סמל לאדם בעולם). המיוחד כאן הוא שהדרך היא האקטיבית, במקום להפך.
והירח על כידון הברוש – ציור ברור של הירח הנראה (מתוך אשליה אופטית) מעל לברוש. "כידון הברוש" – מטפורה מלחמתית. יש כאן ניגוד צורני אסתטי: צורה ארוכה ומחודדת – הברוש, אל מול הצורה העגולה של הירח (במולדו או במילואו), אולי ניתן לראות כאן אפילו מתח מסוים בין השמיימי לארצי. השאלה בהמשך, האם מותר לדרוש בשלום כל אלה, יכולה להיתפס כמלאת יראת כבוד להוד שבלילה הזה, אך גם מתוך חדווה ומתוך גילוי ראשוני.
בית שלישי
מאגמיהם המים ניבטים אלינו – שוב היפוך בפרספקטיבה: למעשה האדם מביט באגם, בסביל – האגם ניבט. כאן, בניגוד לדרך, אין פעילות של האובייקט אלא העמדה כזו, שלכאורה זה ייראה כך. היינו מצפים, לכאורה, להשתקפות אך היא אינה קיימת (אולי כי לילה? – אף כי הוא סהור).
המים שזורים לאורך השיר: "בכי" הצרצרים (באילוץ מסוים), העיר "טבולה" בבכי הנ"ל, וכעת מים של ממש עם המבט. התמונה רגועה, סטאטית. עץ באודם עגילים – עגילי העץ הלא הם הפירות העגולים והאדומים; מוסיף לציוריות המסוגננת; קישוט צבעוני, חי.
קיימת אנלוגיה בין גרמי השמיים ל"חפצי" האל, "צעצועיו" באמצעות עגילותם של הירח מצד אחד והפירות מצד שני. אנלוגיה בה השמיים ניצבים כנגד העיר (קו אופקי מול קו אופקי), והצורות השונות: הברוש הניצב מול הירח העגול, והעץ מול פירותיו העגולים, כך גם העץ מול האגמים.
לעד לא תעקר – הסיום הוא מעין שבועה המתייחסת לנצח: "לעד". יש כאן איזה שינוי תפיסה בתוך ההשתאות הכללית מן החדש הישן הזה. בין הפתיחה לסיום מופיעים תיאורים-ציורים מטפוריים (כל הנ"ל, המודגשים), באמצעותם מבטא הדובר את התפישה, כי בשעת חסד ניחן אדם בסגולה מיוחדת במינה לראות אחרת את הקיים. מזווית זו המוכר הופך לזר ולמפתיע, כנוף של ארץ-לא-נודעת.
תוגת צעצועיך הגדולים – בד"כ צעצועים הם נחלתם של הילדים; כאן הם נחלתו של אלוהים. הצעצועים הם הירח, העצים, האגמים, העיר, האדם וכו'. השימוש בצירוף הבלתי שגרתי הזה מעצים את האל, שמה שנראה לאני השר כפלא נפלא, בשבילו הוא צעצוע, משחק ילדים. האדם קטן מן הצעצועים למיניהם, כל פלאי הטבע. השגרתי הוא למעשה פלא. ההעצמה ניכרת גם בגופים בהם משתמש המשורר: ממני (גוף ראשון); צעצועיך (גוף שני); אלוהינו (גוף ראשון רבים). מי הם הרבים הללו? המשורר ונמען עלום (שככל הנראה, בשיר זה הכוונה לאני, לעצמו), או המשורר וכל ה"צעצועים"? או המשורר וכל בני האדם (וגם כל אשר נזכרו בשיר)?
מדוע "תוגה"?
התפעמותו של הדובר מן המראה הלילי אינה מנותקת מן ההוויה האנושית. היא נעשית מתוך הצמדות לעולם. ההסתכלות המנותקת היא אכן מתוך ההזרה, אבל היא לעולם מתוך הסתכלותה של העין האנושית, מתוך הלב הנפעם, שהסתכלות זו מעניקה לו את התפעמותו. תגובתו הרגשית של האדם על כל אלה היא הודיה לאל, אך גם תחושת אפסיותו מול נצחיות הדברים. לפיכך הוא נשבע שמראות אלה הטבועים בו לא יישכחו ממנו לעולם. תוגת חפצי האל היא הד לתוגתו של האדם.
בַשבועה קיימים גם מסר אופטימי וגם פסימי. במרכז השיר – עולם שֶקפא. מה שיישאר לאדם היא התוגה; אך עדיין מדובר בעולם שיתקיים לנצח חרף תוגת הקיום. על כן גם השבועה היא לנצח (אירוני, כי אורכה כאורך חיי אדם...).
מאפיינים ספרותיים:
מבנה השיר: שלושה בתים בני חמש שורות כל אחד. שורות 2, 3 קצרות יותר, מה שמסב את תשומת הלב אליהן. הירח מצוי בשורות אלה בבתים הראשונים. הפירוק של שורות אלה מסב את תשומת הלב לפרטים.
קיימת גלישה מלמעלה למטה (שמיים וארץ), כשהלכי רוח שונים חולפים בלב הדובר.
וכן – גלישה בין השורות הסדורות בקפדנות, מה שיוצר מתח בין המבנה השירי לבין המבנה התחבירי ותורם לדרמה המתחוללת בליבו של הדובר השר (משפיעה על הקריאה ה"מתנדנדת" שלנו, כזכור לכם).
החריזה: אX באב – כלומר, חריזה מסורגת, כאשר השורה השנייה אינה נחרזת, קשורה מבחינה תחבירית וצורנית (בהיותה קצרה) לשורה השלישית הבאה אחריה, ועם זאת בולטת בהיעדר החרוז, ועל כן מובלטת ומדגישה את הרגע האחד והמיוחד הזה, ה"מצולם" על ידי המשורר בעיניו ובליבו ומתורגם למלים.
המצלול קשה בבית הראשון, שימוש רב ברי"ש; בסוף הבית השני התרגעות עם השי"נים.
השאלות נמצאות במרכז השיר ומביעות את שיא ההתפעלות. הסיום מלא הפאתוס, כנאמר, בשבועה לנצור את המופלא הזה.