שיר אמי והנחל
/ מאת אורי צבי גרינברגללמוד ספרות בקלות
ואולי אל הנחל ההוא מימי הנערות
השוטף פי סדנו של העץ הכרות
המלחך את גדרות הזרדים החומים
של גני הפרות שם, תבוא הנערה
אדומת השיער, היא אמי.. דמדומים.
ותפשוט בגדיה ובכתונת משיה
תרד שם בנחל, אראנה שוחה:
אלוהית היא במים נאוה בכוחה!
דומיה וניחוח פרות מסביב.
ואני עוד אינני ביקום ואבי
עודו עלם בנוף בית אמו ואביו.
והנה היא עולה מן הנחל.. אמי:
הנערה הברה אדומת השער
בלבנת הבתולים בכתונת משיה
ואין היא רואה את בנה המבוגר
העומד ורואה את אמו בעולם
ונערה היא בטרם-עת-אם, באשיה
נוגה, ראשה בערוב יום אל גדרות
הזרדים החומים
של גני הפרות,
שנוספה על מתקם מתיקות דמדומים..
הה הכסיף זה הראש והשלג זה הראש
עדי שנכפש בדמו בעפר
שנשפך בידי גוי גרמני באכזר.
והבן לא שילם ואת הבור לא חפר.
הנושא המרכזי של השיר:
הנושא המרכזי בשיר הוא היזכרות באם בעקבות מותה הנורא.
האמצעים השיריים-דרכי עיצוב:
-
מילת מפתח
ההיזכרות באם נעשית בעזרת הזייה. המשורר משתמש פעמיים במלה "דמדומים", אשר משמעותה כפולה: האחת – הזייה, והשנייה – כנאמר בשיר: "בערוב יום", שעת בין הערביים, שעה המתאימה למחשבות ולביטוי רגשות מיוחדים, להתגלות מסויימת. ואכן, נאמר במפורש: בערוב יום.... (זהו מצב של שקיעה, אור ולא אור. מצב "מתאים" להזייה-התגלות).
המשורר משתמש 3 פעמים בסימן פיסוק של ... (שלוש נקודות) המעידות על אוירת מיסתורין ונתינת מקום לקורא להפעיל את דמיונו.
בעזרת ההזייה-דמדומים מצליח הדובר-משורר לראות את אימו לפני נישואיה, לפני לידתו ולפני שהכירה את אביו! אולם היא אינה רואה את בנה ההוזה-המדמדם...! נוצרת תמיהה. הרי האם היא דמות אלוהית, כיצד היא אינה מסוגלת לראות את בנה? בשיר ריאליסטי יותר היה ברור כי האם מסוגלת לדמיין לה את בנה! בכל מקרה, המצב המוזר הזה יכול להיות מוסבר כמצב התגלות, שזכה בו המשורר-הבן.
הבן כה מתגעגע לאימו, כה כואב את מותה, עד שהוא רוצה להחיותה מחדש, ואז בעזרת מאמץ רוחני הוא מצליח להעלות בדמיונו את אימו, והוא מתחיל מהעבר הרחוק, מימי היותה נערה, כמעט במצבה הבראשיתי!
השיר נפתח במלה "ואולי", וכך מצליח המשורר "להרגיע" את הקורא ולומר כי הכל רק ייתכן, הכל דמיון.
בבית האחרון המלה "דמדומים" אינה נזכרת, אך גם כאן המשורר-הבן מדמיין כיצד נרצחה אימו. הוא היה רחוק ממנה ולא זכה אפילו לקברה במו ידיו, כמו שהיה רוצה.
"דמדומים" משמש איפוא כמילת מפתח בשיר (או מלה מנחה) להבנת כל מה שמתואר בשיר.
ניגודים בשיר 3 בתים, כאשר 2 הבתים הראשונים ארוכים, והם מתארים את האם רוחצת
בנחל , כשברקע מקום פורח, ריחני וצבעוני. האם מתוארת בשני הבתים כ"אדומת
שער" ובבית השני מודגש הצבע הלבן: נערה ברה (נקייה, טהורה-לבנה), לבנת בתולין (לובן בשרה)
ואילו הבית ה 3 קצר, והוא פותח במלת כאב "הה", מלה המבשרת שינוי מר, ואכן
מתואר מוות-רצח האם,. הצבעים מתחלפים. האדום והלבן הופכים לצבע דם.
המלה "דומיה" מופיעה בבית הראשון ומשמשת כרקע לתאור הפסטורליות
הכללית והרחצה השלווה בנחל. בבית האחרון יש דומיה אחרת. דומיית מוות.
בשני הבתים הראשונים שולטת מתיקות (... נוספה על מתקם מתיקות דמדומים".
על רקע הנגה העוטף את אמו הכל נתפס כמתוק ואידילי מתקם-מתיקות), ואילו בבית האחרון שולטת האכזריות של הגוי הגרמני והרגשת הזעם והנקם של הבן היהודי .
ואפשר לציין משחק מלים היוצר ניגוד מסכם את המתואר בכל שיר: דמדומים הפכו לדמים!
עמדת הדובר-המשורר בקריאת כאב "הה" נפתח הבית השלישי. השיר מסתיים בהרגשת אשמה. לא הוא חפר את קבר אימו. הוא רוצה נקם: "והבן לא שילם", וצרוף זה מתקשר לספר דברים לב 35: "לי נקם ושילם". הרגשה זו הביאה אותו כנראה לכתוב כך על אמו: בהרגשת געגועים עזים, האלהת דמותה הענוגה ובקשת הנקם על הרצחה.
נשים לב לשם השיר "שיר אמי והנחל". שיר אמי ולא שיר על אמי .
המלה "אמי" מופיעה פעמיים בשיר, ובכל פעם היא מלווה ב... (שלוש נקודות) והללו כאמור מבטאות את אוירת המיסתורין-ההזייה, אך הן מפסיקות את הקריאה השוטפת והקורא חש את הערצת המשורר לאימו.
רמז מטרים- אירוניה של הגורל הבית האחרון מתאר את הרצחה של האם. לאמיתו של דבר, למוות-רצח זה יש רמז מטרים. השיר נפתח בתאור העץ הכרות! האם היה בנחל עץ כרות, או שכך דמיין הבן-המשורר? כנראה, שהעץ הכרות הוא פרי דמיונו-חזיונו-השערתו, כי השיר נפתח במלה "ואולי". בבחינת כבר בנערותה הוא "ראה" את מותה-הרצחה בעתיד! ואם כך הם פני הדברים, הרי עולה מכאן תפיסת עולם פטליסטית. הגורל נקבע מראש! ומוטיב הגורל כתפיסת-השקפת עולם נמצא גם בשיר "עם אלי הנפח": "זהו גורלי-משפטי עד ערב בדרך".