עז הזית
/ מאת נתן אלטרמןללמוד ספרות בקלות
שִׁבְעִים שָׁנָה
הַקַּיִץ מָלַךְ.
בְּאוֹר נְקָמוֹת סִמְּמוּ בְּקָרָיו.
אֶחָד עֵץ הַזַּיִת,
אָחִי הַנִּדָּח,
לֹא נָסוֹג מִנָּגְהָם בַּקְּרָב.
מַה קְּדוֹשָׁה שְׁבוּעָתוֹ! עֲנָפָיו הַשְּׁחוֹרִים
לֹא עָמְסוּ כּוֹכָבִים וְיָרֵחַ.
רַק עָנְיוֹ, אַדְמָתִי, כְּמוֹ שִׁיר-הַשִּׁירִים,
אֶת לִבּוֹת אֲבָנַיִךְ פּוֹלֵחַ.
וְאוּלַי מֵעֵינֵי אֱלֹהָיו רִבּוֹנוֹ
רַק דִּמְעָה לוֹ נִתֶּנֶת, כְּבֵדָה וְחַמָּה,
בְּרָבְצוֹ עֲרִירִי, כְּרוֹאֵה-חֶשְׁבּוֹנוֹת,
עַל סִפְרֵךְ הַנּוֹשֵׁף חֵמָה.
כַּאֲשֶׁר תִּשְׁאֲלִי אֶת הָרַיִךְ לָמוּת
וְגָעוּ עֲדָרִים אֶל מָטָר וּמִסְפּוֹא,
הוּא נִצָּב בַּחוֹמָה, חֲתָנֵךְ הַגַּלְמוּד,
וְיָדַעְתְּ כִּי נַפְשֵׁךְ בְּכַפּוֹ.
וְעִם עֶרֶב, שׁוֹתֵת מִשְּׁקִיעָה אֲרֻכָּה,
יְגַשֵּׁשׁ עַל פָּנַיִךְ- אַיֵּךְ?…
בְּגִזְעוֹ הַנִּפְתָּל, בְּלַהֶבֶת עוֹרְקָיו,
מְשֻׁמָּר וְכָבוּשׁ בִּכְיֵךְ.
וּמִנֶּגֶד חוֹרֵג הַשָּׁרָב הָאָדֹם
וְנִרְתָּע
וְאֵימָה תֹּאחֲזֵהוּ- -
כִּי הָהָר לֹא יִמּוֹט וְלִבּוֹ לֹא יִדֹּם,
כָּל עוֹד נֶבֶט אֶחָד מְרַטֵּשׁ אֶת חָזֵהוּ.
השיר מתאר מאבק חסר פשרות בין עץ הזית לבין הקיץ.
הקיץ בשיר מופיע ככוח נקמני המבקש להנציח מלכות של שממה והרס. הקיץ רוצה להשתלט על האדמה ולהביא לאובדנה.
הקיץ מורגש גם באמצעות מילים של חום ולהט: "כבדה וחמה", "ספרך הנושף חמה", "להבת עורקיו", "השרב האדום".
בבית הראשון הקיץ מתואר כשליט אכזר שמלכותו נמשכת 70 שנה. הקיץ שולט באמצעות כוחות רשע ונקם – "באור נקמות סיממו בקריו":
-
באור – (תהילים צ"ד 1) "אל נקמת ה'" – נקמה אלוהית צודקת ברשעים.
סיממו – דו משמעות: הרעלה/עיוורון. אור הבוקר בטבע הוא אור רך. לעומתו, האור בשיר מסנוור, גורם לעיוורון. קרני האור מזכירות חרב מלוטשת שיש לה ברק חד (נגה).
הקיץ מופיע שוב בבית האחרון – "השרב האדום" מזנק קדימה בניסיון לתקוף את עץ הזית ומיד נרתע בחרדה. הקיץ חש את תבוסתו, את זאת אנו מבינים מעצם בקיעת הנבט מעל ההר – סימן של חיים.
עץ הזית מתואר כגיבור בודד. העץ מעורר אמפתיה עמוקה בלב המשורר המכנה אותו "אחי הנידח".
עץ הזית בנבואת ירמיהו (י"א 14): "זית רענן ויפה פרי תואר" – עץ הזית מתואר כעץ רענן ויפה, פורח וחזק. בשיר העץ מתואר אחרת – "ענפיו השחורים לא עמסו כוכבים וירח" – תיאורו כבד ומחוספס, הוא מותש מן המלחמה. עץ הזית בשיר לא מתהדר ביופיו כמו בירמיהו.
האדמה מפנה כלפי העץ את צידה הקשוח. העץ נחוש באהבתו ונוצר קשר לשיר השירים – ספר אהבה חושני המסמל את האהבה בין כנסת ישראל וה'. עץ הזית הוא אוהב "ערירי", חתן "גלמוד" המחזר בנחישות אחר אהובתו, לוחם למענה אך היא אינה נענה.
המאבק הממושך מול כוחות הקיץ התיש את האדמה, היא עייפה מן החום הנזעם "ספרך הנושף חמה". היא מצפה למותה "כאשר תשאלי את הרייך למות" – זהו אזכור מקראי ליונה: הוא סבל מרוח השרב המדברית ומן השמש היוקדת ושאל את נפשו למות. מצד אחד, האזכור מדגיש את ייאושה של האדמה אך מצד שני הוא נותן תקווה, שמפני שבמקרא – יונה הנביא ניצל בסוף.
עץ הזית מוכן להסתכן עבור האדמה, הוא "ניצב בחומה" והיא יודעת כי נפשה בכפו וגורלה תלוי בו.
בשעת ערב מסתמן מפנה. בשקיעה, כשהכל נראה אדום כמו בשקיעה, עץ הזית נראה כשותת דם לאחר קרב ארוך. הוא מתעלם מפצעיו ומחפש את האדמה, הוא סופג לתוכו את בכיה: "בגזעו הנפתל בלהבת עורקיו, משמר וכבוש בכיך".
כאן, צומחת בשורת התחדשות החיים שנועלת את השיר – "כי ההר לא ימוט" (בניגוד ל"כאשר תשאלי את הרייך למות").
השיר הוא משל רעיוני:
עץ הזית מוצג כסמל לאומי-היסטורי. העץ הזית הוא אחד משבעת המינים ובשיר הוא נתפס כסמל לא"י ולעם ישראל.
המשורר בעצם אינו מתאר ארץ "טובה" אלא את הארץ כפי שהייתה בתחילת המפעל הציוני – ארץ מדברית למחצה, סלעית, קשיחה. השריד היחיד שנותר בה מן ההבטחה המקראית ("ה' מביאך אל ארץ טובה....ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש" דברים ח' 7-9) הוא עץ הזית – הוא היחיד שלא נסוג מכוחות המדבר והשממה.
עץ הזית מסמל את מפעל ההתיישבות בארץ – מדובר בשנים של קושי ומצוקה אבל האהבה הגדולה לארץ ישראל והמסירות לאידיאולוגיה הציונית נתנו לחלוצים את הכוח. את האהבה והמסירות לאידיאולוגיה אפשר לראות בשיר במשפט: "מה קדושה שבועתי!".
הנבט האחד, שמרטש את ההר, מסמל את היישוב המתחדש בארץ. מדובר במלחמת קיום שצלחה.