הקיץ גווע
/ מאת חיים נחמן ביאליקללמוד ספרות בקלות
" הַקַּיִץ גֹּוֵעַ מִתּוֹךְ זָהָב וָכֶתֶם
וּמִתּוֹךְ הָאַרְגָּמָן
שֶׁל-שַׁלֶּכֶת הַגַּנִּים וְשֶׁל-עָבֵי עַרְבָּיִם
הַמִּתְבּוֹסְסוֹת בְּדָמָן.
וּמִתְרוֹקֵן הַפַּרְדֵּס. רַק טַיָּלִים יְחִידִים
וְטַיָּלוֹת יְחִידוֹת
יִשְׂאוּ עֵינָם הַנּוֹהָה אַחֲרֵי מְעוּף הָאַחֲרוֹנָה
בְּשַׁיָּרוֹת הַחֲסִידוֹת.
וּמִתְיַתֵּם הַלֵּב. עוֹד מְעַט וְיוֹם סַגְרִיר
עַל-הַחַלּוֹן יִתְדַּפֵּק בִּדְמָמָה:
"בְּדַקְתֶּם נַעֲלֵיכֶם? טִלֵּאתֶם אַדַּרְתְּכֶם?
צְאוּ הָכִינוּ תַּפּוּחֵי אֲדָמָה." "
שיר זה בנוי על מטפורת הטבע. השיר לכאורה מדבר על הטבע, אך ביאליק אינו משורר טבע והטבע כאן הוא אמצעי שבאמצעותו מדברים על תופעות אחרות. הטבע הוא מטפורה למצבו של האדם.
תמצית בתי השיר:
בית ראשון
ביאליק מדבר על גסיסת ("גווע") הקיץ – הקיץ גוסס בהוד ובהדר. הקיץ מת מוות מלכותי – הוא גוסס ומת בצבעי אדום וזהב. היה כאן רצח ("המתבוססות בדמן") והקיץ גוסס ומת בהדר שבו מלכים מתים. כדי לראות את מות הקיץ, אנו צריכים להסתכל למעלה – אל השקיעות האדומות והשלכת של העצים. יש כאן תחושה של תפארת והתפעלות.
בית שני
כאן מדובר על הסתיו. עדיין מבטנו מופנה כלפי מעלה. כאן שולט הצבע הלבן של החסידות, בגדי הטיילים והטיילות (שהם בדר"כ אפורים, בהירים), הפרדס שמשיר את עליו. אנחנו בבית אמצעי גם בצבעיו וגם בתחושה – מתחילה תחושה של בדידות.
בית שלישי
כאן מדובר בחורף והמבט כבר מופנה כלפי מטה. אנחנו מסתכלים באדרתו המטולאת של הקבצן. האדרת המלכותית שהייתה בבית הראשון נעלמה. תפוחי האדמה גם הם למטה והם מזון מאוד בסיסי (שורש) – מן הלמעלה הגענו לעמוק-עמוק למטה. גם הצבעים כאן קודרים – חום, מלוכלך.
מטפורת הטבע:
השיר "הקיץ גווע" מתאר תהליך של חיים אנושיים. התהליך שמתואר בשיר מקביל לתהליך של חיי אדם מסיומה של הילדות – הילדות היא תקופה מפוארת של חלומות ושאיפות ושל תחושה שהכל אפשרי והמבט כולו מופנה כלפי מעלה – הכל עדיין לפנינו. הילדות נעלמת ומסתיימת ואנו נעמדים מול המציאות שמנפצת את האשליות, השאיפות והחלומות שהיו לנו. אנו עוברים לתקופת ביניים שבה המבט שלנו כלפי מעלה, הבדידות גוברת, החסידות נודדות והמבט מצטמצם והולך.
הבית השלישי מתרחש כפר בפנים – שם נקודת המבט מצטמצמת עוד יותר – רק דרך חלון, ועוד הראות לקויה ותשומת הלב מופנית לצרכים הבסיסיים והאלמנטאריים (נעליים, אדרת, תפוחי האדמה) – אלה הם החיים של האדם המבוגר.
תפוח הוא פרי סמלי (תפוח גם גדל בפרדס) שמופיע באגדות רבות. בבית השלישי אנחנו יורדים לרמה של פירות שהם רק אוכל – תפוח אדמה.
ביאליק משתמש בטבע בשביל לבצע אנלוגיה בין הטבע לאדם באמצעות מטפורת הטבע. ביאליק אינו משורר טבע ותיאור הטבע אינו מעניין אותו. הטבע הוא אמצעי לומר משהו על האדם.
השיר מתאר את החיים האנושיים כירידה מלמעלה למטה – כל השיר בנוי מלמעלה למטה – מהשאיפות הגדולות שאין להן גבולות אל הדאגה לדברים יומיומיים. מהשאיפה לתפוח שהוא הסמל לשאיפות גדולות אל השאיפה אל תפוח האדמה שהוא פקעת – דבר בסיסי.
מטפורת הטבע לחיים היא מטפורה בעייתית – אנחנו יודעים שבטבע יש מחזוריות (אחרי החורף בא אביב וכך האלה) – הטבע הוא נצחי אך חיי האדם אינם נצחיים – הם מחזור אחד. עם ההגעה של האדם ל"חורף חייו" זהו הסוף של המחזור ולא יהיה עוד אביב. מצד אחד המטאפורה של הטבע יוצרת תקווה, כי בטבע הדברים מתחדשים. אך מצד שני לא כך מחזור חייו של האדם – אחרי סיום חייו לא יחזור ללבלב שנית והאופק לא ייפתח שוב. ההשוואה בין הטבע לאדם מדגישה את הפסימיות כיוון שבטבע יש מחזוריות ואילו בחייו של האדם אין. החיים מוגדרים עפ"י המוות – רק מי שימות – חי.
מאחר שהחיים הם חד-פעמיים, צריך לנצל אותם במלואם. בסוף כולנו מוצאים את עצמנו באותו מקום – בחדר הסגור עם החלון והדאגה לנעליים.
הצורה:
-
הבית ראשון – משפט שלם. הבית השני – שני משפטים. הבית השלישי – חמישה משפטים. השיר ממחיש את ההצטמצמות – ממשפט גדול ומורחב לתבניות קטנות יותר.
שורה ארוכה ושורה קצרה – מבנה מוכר של ביאליק ולקוח מהשירה היוונית. זהו מבנה של שירת קינה. בתחילת השיר מקוננים על משהו גדול (הקיץ) ואילו בבית השלישי זה כבר הופך למשהו קטן ופשוט ומבנה שירת הקינה מצטמצם. ביאליק משתמש במבנה הזה בשביל לקונן על משהו מדרכי העולם.