לבדי

 / מאת חיים נחמן ביאליק

ללמוד ספרות בקלות

סיכומים בספרות  >>  שירה  >>  שירת חיים נחמן ביאליק  >>  

לבדי

כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר,
שִׁירָה חֲדָשָׁה אֶת-בֹּקֶר חַיֵּיהֶם הִרְנִינָה;
וַאֲנִי, גּוֹזָל רַךְ, נִשְׁתַּכַּחְתִּי מִלֵּב
תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה.

בָּדָד, בָּדָד נִשְׁאַרְתִּי, וְהַשְּׁכִינָה אַף-הִיא
כְּנַף יְמִינָהּ הַשְּׁבוּרָה עַל-רֹאשִׁי הִרְעִידָה.
יָדַע לִבִּי אֶת-לִבָּה: חָרֹד חָרְדָה עָלַי,
עַל-בְּנָהּ, עַל-יְחִידָהּ.

כְּבָר נִתְגָּרְשָׁה מִכָּל-הַזָּוִיּוֹת, רַק-עוֹד
פִּנַּת סֵתֶר שׁוֹמֵמָה וּקְטַנָּה נִשְׁאָרָה –
בֵּית-הַמִּדְרָשׁ – וַתִּתְכַּס בַּצֵּל, וָאֱהִי
עִמָּהּ יַחַד בַּצָּרָה.

וּכְשֶׁכָּלָה לְבָבִי לַחַלּוֹן, לָאוֹר,
וּכְשֶׁצַּר-לִי הַמָּקוֹם מִתַּחַת לִכְנָפָהּ –
כָּבְשָׁה רֹאשָׁהּ בִּכְתֵפִי, וְדִמְעָתָהּ עַל-דַּף
גְּמָרָתִי נָטָפָה.

חֶרֶשׁ בָּכְתָה עָלַי וַתִּתְרַפֵּק עָלָי,
וּכְמוֹ שָׂכָה בִּכְנָפָהּ הַשְּׁבוּרָה בַּעֲדִי:
"כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם פָּרְחוּ לָהֶם,
וָאִוָּתֵר לְבַדִּי, לְבַדִּי..."

וּכְעֵין סִיּוּם שֶׁל-קִינָה עַתִּיקָה מְאֹד,
וּכְעֵין תְּפִלָּה, בַּקָּשָׁה וַחֲרָדָה כְּאַחַת,
שָׁמְעָה אָזְנִי בַּבִּכְיָה הַחֲרִישִׁית הַהִיא
וּבַדִּמְעָה הַהִיא הָרוֹתַחַת –

תמצית בתי השיר:

בית ראשון
"כולם נשאה הרוח"- גוון שלילי
"כולם סחף האור"- גוון חיובי
"שירה חדשה את בוקר חייהם הרנינה"- גוון חיובי
"ואני גוזל רך, נשתכחתי מלב"- גוון שלילי

"תחת כנפי השכינה"- במסכת סנהדרין כתוב: "הכניסו תחת כנפי השכינה" במשמעות- קרב אותו ליהדות, כאן (בשיר) המשמעות היא חיובית ויש הגנה פיזית באמצעות הכנף והגנה רוחנית באמצעות הקרבה ליהדות.
בתפילת יזכור כתוב- "המצא מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה ", "המצא מנוחה נכונה על כנפי השכינה". זוהי אזכרה לנשמת המת והמשמעות כאן היא שלילית.
שתי המשמעויות מזינות זו את זו ומסבירות את הרגשת האמביוולנטיות. מצד אחד תלות, קרבה ואפילו אהבה, ומצד שני תחושת מחנק של מוות רוחני.
בביטוי שירה חדשה מתכוון הדובר בשיר אל תנועת ההשכלה ואל התקוות החדשות שהכניסה בלב היהודים. הדובר בשיר מבטא בביטוי "תחת כנפי השכינה" את תחושת המוות הרוחני שיכולה להיות רק שלו מכיוון שהוא מקנא באלה שיצאו אל "בוקר חייהם". מצד שני, זה יכול לסמל רמז למוות הרוחני של ערכי היהדות. מוות רוחני לשכינה.
בבית זה הדובר בשיר משתמש במטפורה של ציפור וגוזל רך, הוא הגוזל הרך והשכינה היא הציפור.


בית שני
כנף ימינה של השכינה שבורה ומרעידה על ראשו של הדובר בשיר, כלומר ההגנה שהוא ציפה לקבל ממנה לא מושלמת. ליד ימין יש חשיבות במקרא והיא מסמלת עוצמה וכוח. ("ימינך ה' תרעץ אויב").
"ידע ליבי את ליבה"- עם ההתבגרות באה המודעות, הידיעה וההבנה אצל הדובר והם מעוררים בו רגשות אמביוולנטיים. הוא מבין אותה ואת הפחדים שלה אבל גם רוצה לצאת.


בית שלישי
בבית זה מתואר מצבה של השכינה שנמצאת בפינת סתר שוממה וקטנה בבית המדרש. בית זה מסתיים במילים "ואהי עמה יחד בצרה"- זהו הרמז (קונוטציה מקראית) לתהילים שבו אלוהים אומר על עצמו שכאשר העם בצרה הוא יהיה איתו.
אלוהים נמצא עם העם שמאמין בו והוא יחלץ אותו ויכבד אותו. כאן בשיר באופן אירוני הדובר נמצא עם השכינה בצרה שלה ולא היא איתו. הוא נאמן לה. נאמנות שבאה לידי ביטוי בהזדהות וביחסי גומלין. הוא לוקח על עצמו את תפקיד המגן.


בית רביעי
"וכשצר לי המקום"- בניגוד לנאמר במסכת אבות שהיה המון רב ואף אחד לא אמר צר לי המקום, כאן הוא בודד ובכל זאת צר לו המקום. הוא מבטא את הרגשתו הפיזית והנפשית.


בית חמישי
"חרש בכתה עלי"- שומע את מה שאחרים אינם שומעים. בכנפה השבורה היא שכה בעדו כאילו מגנה עליו אבל למעשה חוסמת/עוצרת אותו למרות שכלה לבבו אל האור.


בית שישי
"וכעין סיום של קינה עתיקה מאד"- רמז למגילת איכה הפותחת במילים "איכה ישבה בצד העיר רבתי... בכה תבכה... ודמעתה על לחייה". הבדידות והדמעה שמוזכרות בהמשך השיר מחזקות את ההנחה שיש קשר בין השורה השירית הזאת לבין מגילת איכה. יש קשר בין הקינה העתיקה על חורבן בית המקדש וחורבן בית המדרש. בית המדרש לדעתו של הדובר בשיר הוא השומר האחרון של היהדות. הקינה העתיקה החלה עם ראשית חורבן היהדות וחורבן בית המקדש ומסתימת עם חורבן בית המדרש וקץ היהדות.


אמצעים אומנותיים בשיר:

השיר מתאר ציור מטאפורי של גוזל רך החוסה תחת כנפי השכינה.
מטאפורת הגוזל ממחישה את הרגשת התלות של הדובר- הוא גוזל חסר אונים שנשתכח. התמונה מתפתחת. ככל שהגוזל הרך גדל פיזית ומתבגר מבחינה רוחנית, דמותה של השכינה מתדרדרת והירידה מדורגת מהתמוטטות פיזית לרוחנית:

תיאור השכינה, התדרדרותה, מצוקתה וכאבה סמלי ליהדות. בתארו את קורות השכינה מרמז הדובר ליהדות כולה ומשקף למעשה את חרדתו לגורל היהדות. השיר חושף את הרגשות האמביוולנטיים של הדובר לבית המדרש. בית המדרש מסמל עבור ביאליק את היהדות. הוא היווה מרכז חברתי ותרבותי במאה ה-18. במאה זו שיא תנועת ההשכלה, ביאליק כאחרים האמין שביטול המחיצות בין ישראל לעמים יועיל לעם היהודי, אבל הוא נוכח לדעת שהמחיר כבד משום שרוב היהודים לא ידעו לשלב בין העולם החיצוני לבין המטען התרבותי הפנימי של מורשת האבות.


מערכת היחסים בין הדובר והשכינה:

מערכת היחסים בין הדובר לשכינה מורכבת. מצד אחד מתגלים ניגודים בין הדובר לשכינה ומצד שני הדובר מזדהה עם השכינה. הניגודים באים לידי ביטוי במישור הפיזי- התחזקות מול התדרדרות. תחילה הדובר חוסה תחת כנפיה ואח"כ צר לו המקום, ובהמשך היא כובשת את ראשה בכתפו. ההזדהות באה לידי ביטוי במישור הרגשי והנפשי בכמה אופנים: