זריתי לרוח אנחתי
/ מאת חיים נחמן ביאליקללמוד ספרות בקלות
זָרִיתִי לָרוּחַ אַנְחָתִי
וַיִּרְוֶה הַחוֹל דִּמְעַת עֵינִי;
הָרוּחַ! אִם תִּמְצָא אֶת-אָחִי
אֱמָר-לוֹ – אוּד עָשֵׁן הִנֵּנִי.
אֱמָר-לוֹ: בִּי נָבַע מְקוֹר אוֹרָה –
וַיִּיבַשׁ נְטָפִים נְטָפִים;
בִּלְבָבִי שַׁלְהֶבֶת יָקָדָה –
וַתִּדְעַךְ רְשָׁפִים רְשָׁפִים.
וְעַתָּה מַעְיָנִי כְּמוֹ פֶצַע:
רַק שׁוֹתֵת וּמְטַפְטֵף לִפְעָמִים;
וּלְבָבִי עוֹד יֶעְשַׁן בַּמִּסְתָּר
מְגוֹלָל בָּאֵפֶר וּבְדָמִים –
השיר הוא שיר ארספואטי, המבטא את מצבו של המשורר כאשר אינו יכול לכתוב, ומרגיש כמעיין אשר יבשו מימיו.השיר מבטא את הכאב הרב (האנחה) על מצבו, ומכאן האנחה שאותה הוא מפזר אל הרוח. זהו שיר אישי וידויי על קשיי היצירה. השיר מתאר את אובדן היכולת השירית של הדובר.
תמצית הבתים:
השיר בנוי משלושה בתים כאשר בכל בית מתוארת תמונה אחרת המדגישה מוטיב מסוים. הבית השלישי והאחרון הוא המקשר בין התמונות והמוטיבים.
לשיר מבנה מעגלי:הבית הראשון ,בזמן הווה, עוסק במשורר ובמצבו.
בית ראשון
הבית הראשון מתאר את אנחת המשורר המתפזרת ("זריתי") לרוח. בעקבות האנחה באה הדמעה, אותו מוטיב הדמעה המסמל את הצער העמוק בשירים רבים של ביאליק. הדובר פונה אל הרוח המפזרת את אנחתו ומבקש ממנה , כי אם תמצא את אחיו, תודיע לו כי אינו יכול עוד לכתוב, ליצור.
מוטיב בולט בשיר הוא "הרוח" המופיע לאורך השיר כולו. הדובר פונה אל הרוח ( בלשון זכר) ונותן לה תפקיד של שליחות, להעביר את דבריו אל האח הלא ידוע.
ניצוץ הכתיבה ( שאף הוא מוטיב ידוע אצל ביאליק) כבר הפך ל"אוד עשן"-לגחל שנשאר מאש היצירה.
מיהו אותו האח ( המשמש בשיר אף הוא כמוטיב) שאליו מבקש הדובר לשלוח את כאבו, אין הקורא יכול לדעת. ייתכן כי פניה אל אח או אל ידיד זהו סגנון שהיה מקובל בתקופת ימי הביניים וגם בשירת ההשכלה, מעין דמות הנועדת ליצירת תמונת מצב מסוים. בשורה האחרונה בבית, באופן שיוצר דרמה בשיר, נאמר:"אמור לו(לאח)- אוד עשן הנני".
בבית זה מופיעים שלושה סמלים המבטאים את אובדן יכולת הכתיבה:
-
האנחה הנזרית לרוח (מופצת לשווא); הרוח במשמעות של כל הקוראים (הפנייה לרוח היא פנייה לכלל, לכי מי שישמע...).
הדמעה הנספגת בחול ומעידה על התייבשות פנימית ועקרות רוחנית של הדובר;
האוד העשן ההולך וכבה, שהוא המשורר עצמו : "אוד עשן הנני".
בהמשך השיר מפתח הדובר שתי תמונות בלבד: את תמונת המים המתייבשים ואת תמונת השלהבת.
בית שני
היסוד הדרמטי נמשך בשורה הראשונה בבית הזה: " אמור לו...". הדובר מתאר את המצב בעבר ואת המצב בהווה. בעבר מקור האור-מקור השירה- נבע כמי מעיין. אולם עכשיו "וייבש נטפים נטפים" ( יש לשים לב לחזרה), המעיין יבש ונותרו ממנו טיפות מטפטפות. אם בעבר הכתיבה הייתה כשלהבת גדולה, בהווה היא דועכת " רשפים רשפים" ( חזרה לצרכי הדגשה) כניצוצות שנותרים לאחר להבה גדולה.
ניגוד קיצוני בין עבר פורה ועשיר ביצירה, לבין הווה דל ויבש:
תמונת העבר:
"נבע מקור אורה"- כמעיין שופע מלא מים.
" בלבבי שלהבת יקדה"- כאש חזקה וגדולה ( הצורך לכתוב הוא כאש בעצמותיו).
תמונת ההווה:
"וייבש נטפים נטפים", מעיין יבש, חסר תועלת.
"ותדעך רשפים רשפים", סופה של אש גדולה.
אם הבתים הראשון והשלישי עוסקים במצב הדובר בהווה (הבית השלישי פותח במלה "ועתה"), הרי שהבית השני, מתמקד גם בעבר, בעולם שלפני החורבן. בעבר לא הייתה דמעה אלא מעין נובע ומקור של אור – המעין היה צלול וזך כאור הקורן והוא הלך וייבש נטפים נטפים. במקום האוד העשן הייתה בעבר שלהבת יוקדת – היה אור וזוהר וניצוץ שהלכו ודעכו רשפים רשפים. השלהבת והאור מסמלים אצל ביאליק את כשרון היצירה והם הולכים ומתייבשים, הולכים וכבים. ("לא זכיתי באור מן ההפקר").
בית שלישי
כאמור, הבית השלישי מאחד את שני הבתים הראשונים מבחינת הנושא והתמונות שבשיר. בשורה הראשונה מתאר הדובר את המעיין שהיה שופע, בעבר, כי המשורר יצר בלי סוף. בהווה הוא כפצע שותת דם, פצע כואב המסרב להתרפא, והוא " רק שותת ומטפטף לפעמים". אם בעבר היה כותב מתוך כאב , הרי עתה לבו שותת דם מרוב צערו, כי אינו מסוגל לכתוב. אם בשיאו תאר בשיר " לא זכיתי באור מן ההפקר" כי שירתו נבעה מלבו שהתפוצץ, כאן לבו הפך לאוד עשן המסתתר כמתבייש, "ומגולל באפר ובדמים". מלהבת יצירתו נותר רק אפר, ולבו ימשיך לשתות דם ללא מרפא.
הבית השלישי מאחד את שני הסמלים של הדמעה ושל השלהבת באמצעות הדימוי של "הפצע" : (דימוי זה המתאר את מצב הדובר מודגש באמצעות הפסקת החריזה הסרוגה)
המעין הנובע, מקור האור הוא כמו פצע – מטפטף ושותת דם. המעין הצלול, הטהור והנקי מזדהם ע"י הצבע האדום. גם בשלהבת יש מן הדם, כאשר האוד העשן "מגולל באפר ובדמים". בית זה, החותם את השיר ומסתיים במקף, מחזיר את הקורא לסמל של "האנחה" המופיע בבית הראשון. הקורא מבין כי האנחה הנזרית, נשלחת לרוח באה בגלל הפצע השותת והמגולל באפר ובדמים.
הבית הזה הוא החלק העצוב שבשיר, שבו נראה כי הדובר לא רק נאנח , אלא אף מוותר על המאבק עקב אי יכולתו לכתוב. הכותב מתאר את מצבו בעבר ובהווה ,בוכה על מר גורלו, אך אינו מציע כל פתרון.
בסיום השיר יש רמז שממנו ניתן להסיק, שעדיין קיימת התקווה, שאלי בעתיד תחזור היכולת השירית. לבו של המשורר "עוד יעשן במסתר", מתחת לשכבת האפר והדם עוד ישנו גץ, יקוד שיביא אולי חיים חדשים בעתיד.
אמצעים אומנותיים:
-
חריזה סרוגה מלאה בשני הבתים הראשונים וסרוגה חלקית בבית האחרון.
אימאז'ים, תמונות לשוניות: הדמעות הנספגות בחול... אוד עשן, הנטפים, שלהבת הלב, לב כמעין פצוע ושותת. לב מעשן מגולל באפר ודם.
מטאפורת האור, האש והמים לכשרון ויכולת היצירה.
דימויים: הפצע כדימוי מרכזי המאפיין את מצב הדובר.
חזרות: הרוח, אמר לו, רשפים.