עדות
/ מאת דן פגיסללמוד ספרות בקלות
לא לא: הם בהחלט
היו בני אדם: מדים, מגפים
איך להסביר. הם נבראו בצלם.
אני הייתי צל.
לי היה בורא אחר.
והוא בחסדו לא השאיר בי מה שימות.
וברחתי אליו, עליתי קליל, כחול,
מפויס, הייתי אומר: מתנצל:
עשן אל עשן כל יכול
שאין לו גוף ודמות.
השיר "עדות" מאת דן פגיס פותח במעין הצהרה או תשובה למישהו, כנראה תוך כדי ויכוח. גילוי ה"הם" שבשיר מוטל על הקורא. המשורר מניח, בהכירו את אנשי תקופתו, שיֶדע העולם של קוראיו יעניק להם התמצאות מלאה בשירו. ואומנם, על מי נאמר שלא היו בני אדם, אם לא על הנאצים? ואיזו אסוציאציה מיידית מעוררות בנו המלים "מדים ומגפים"? השיר מכיל את הדובר השר – "אני", אותם – "הם", ומאוחר יותר את ה"בורא", אשר איתו יבוא חשבון.
תמצית הבתים:
בית א':
הבית (בן שלוש שורות), כפי שנאמר, מתחיל כתשובה תוך ויכוח, כנראה עם אלה שטענו, שהנאצים, או הגרמנים, לא היו בני אדם (דיברו על "פלנטה" אחרת). כנגד אלו קמו אחרים (המשורר בתוכם), שטענו שאלה היו בני אדם (כי אם לא כן, הם פטורים מאחריות, בוודאי מאשמה). המשורר אינו מאפיין אותם בתכונות אנושיות, אלא בסממנים חיצוניים שאפיינו אותם: "מדים, מגפיים". אפיון זה יוצר איפוק, כשאינו חושף את הידוע לקוראים, אותה מפלצתיות שאפיינה את הנאצים. מטונימיה זו (חלק הרומז על השלם ומסמנו/ מסמלו) זה מרמזת על זווית הראיה של מי שנשלט על ידי הקלגסים הללו – עבורו במדים ובמגפיים היה די, זהו הסימן למי שעומד לענותו ו/או להמיתו. (שימו לב, אין לאיש המדים פנים). הפרשנות מלווה בנקודתיים, סימן להסבר שיבוא, הן בשורה הראשונה והן בשנייה. על אף זאת פותחת השורה השלישית במלים:"איך להסביר." קשה להסביר את העובדה כי אלה היו בני אדם. וההסבר הוא: "הֵם נִבְרְאוּ בְּצֶלֶם." והצלם הוא צֶלם האלוהים, ככתוב: "ויצור אלוהים אדם בדמותו ובצלמו, בצֶלם אלוהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם." (בראשית, א', 27).[אַלוּזיה מקראית]
בית ב':
בית זה (בן שתי שורות) מקושר לקודמו על ידי ניגוד תוכני (לא תחבירי). "הם נבראו בצֶלֶם" (ואילו) "אני הייתי צל." "הם" כנגד "אני", ו"צלם" כנגד "צל". המילה "צל" רומזת הן לצורתו ולחייו של האסיר במחנות הריכוז והן לאדם שימיו חולפים "כצל עובר" (תהלים קמ"ז, 4, "אדם להבל דמה, ימיו כצל עובר." וכן באיוב, י"ג 5, וכציטוט בטקס האשכבה - אַלוּזיה). וההמשך נבנה כמעין היקש לוגי – אם הם נבראו בצלם, ואני הייתי צל, כי אז "לי היה בורא אחר." ההנחה המובלעת כאן היא שלא ייתכן שאת ה"צל" (הדובר) ואת מי שנברא בצלם (החיילים הנאצים) יצר אותו בורא. קיים כאן גם משחק מלים (לשון נופל על לשון): גריעת אות אחת מ"צלם" יוצרת "צל". השורה האחרונה של הבית הראשון והבית השני כולו אירוניים.
בית ג':
בית זה אורכו חמש שורות (כמו צירוף סכום שורותיהם של שני הבתים הקודמים).
גם בית זה הוא המשך לקודמו, גם המשך תחבירי (באמצעות ו' החיבור): "והוא בחסדו לא השאיר בי מה שימות." "והוא" (אותו בורא) עשה עם האני השר חסד: הוא לא השאיר בו מה שימות. כביכול חוסך הבורא לאני השר כאב; אולם במי אין מה שימות, אם לא במתים? לפיכך המילה "בחסדו", המתייחסת בתנ"ך למעשה הנובע כולו מכוונת אמת ומרצון טוב, נאמרת בשיר באורח אירוני. לכאורה, בהיותו מת היה על הדובר השר לשוב לעפר, ככתוב: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב." (בראשית, ג', 19). אולם באותה "פלנטה אחרת" אנשים לא נקברו, ולכן "וברחתי אליו, עליתי קליל, כחול,"..... "עשן אל עשן" (במקום עפר אל עפר).
מעשה הבריחה הוא מפני רודפים. כאן הבריחה היא אל האל. העלייה אל הבורא קלילה, מילה המעלה על הדעת קלות תנועה וחִיוּת. כאן הקלילות שייכת למוות.
אלוהים מיוצג בעמוד ענן ביום ובעמוד אש בלילה, כשעם ישראל הולך אחריו במדבר. כאן הוא מתואר כ"עשן כל יכול/ שאין לו גוף ודמות." והשאלה הנשאלת, מי, אם כן, נברא בדמותו ובצלמו? מי שלובש מדים ומגפיים, או זה שעולה קליל וכחול כצל, כעשן? (השורה "שאין לו גוף ודמות" יכולה להתייחס הן לבורא והן לדובר מהם מבחינה תחבירית.). ועוד: מה פייס את האני השר? זה שבוראו אינו טוב ממנו, בהיותו אף הוא עשן? ומדוע הוא מתנצל?
כוונתם של ביטויים אלה היא כמובן אירונית ומרירה, מוקיעה את המצב בעולם מתוך עמדתו של המת, שאפילו לקבורה ראויה לא זכה.
בניגוד לבתים הקודמים, בבית זה קיימת חריזה חובקת: ימות – ודמות; כחול – כל יכול; החריזה משמעותית, היא מבליטה את היחסים שבין הדובר השר לבוראו (1- "שימות" – התייחסות לדובר; "ודמות" – לבורא; 2 – "כחול" – לדובר, "כל יכול" – לבורא). השורה האמצעית, לב הבית, עומדת בפני עצמה ובולטת. זו מתחרזת עם השורה הראשונה בבית ב' – "אני הייתי צל". היא גם מצטרפת למשחק המלים של "צלם" ו"צל" – מה שמבליט את האירוניה.
האל מכונה לאורך השיר "בורא" – מה שמבליט את מעשי ההשמדה של הנאצים, (אגב, כריתת יערות נקראת גם בֵּרוּא).
ולבסוף – שם השיר הוא "עדות":
העדות בשיר היא עדותו של היחיד, המת האחד שחי וסבל והפך לצל בחייו ולעשן כחול במותו.
ושוב, מגויס פה ידע העולם של הקורא היודע שעדות זו היא אחד חלקי שישה מיליון.