כתוב בעיפרון בקרון החתום
/ מאת דן פגיסללמוד ספרות בקלות
כאן במשלוח הזה
אני חוה
עם הבל בני
אם תראו את בני הגדול
קין בן אדם
תגידו לו שאני...
זהו שיר קצרצר. משפט תחבירי אחד, לא שלם, המתמשך על פני שש שורות (שתיים עד חמש מילים בשורה).
השיר כתוב בזמן הווה - כמונולוג של הדוברת בשיר (חווה). זוהי פנייה (תחינה?) למי שיקרא את דבריה. בקשה להעביר מסר, אך המסר שאותו רוצה חווה להעביר, נעדר. סיומו של השיר חסר.
הכותרת: כתוב בעפרון בקרון החתום - מרחיקה את זמן ההתרחשות בשיר עצמו אל העבר. השיר הוא ממצא מן העבר, עדות, שנשארה לפליטה. עדות כתובה על קיר הקרון - בעפרון, העדות הזאת, מעלה מן האוב את קולה של הדוברת שאין יודע מה עלה בגורלה (בעצם ברור לגמרי מה עלה בגורלה!), ורק במקרה הגיע דבר קיומה אלינו, בזכות סימן שהשאירה על הקיר, בעפרון, ובנס לא היטשטש ונמחק עם השנים.
יש, אם כן, שתי סיטואציות בשיר, כל אחת מתקיימת בזמן אחר.
הסיטואציה האחת נוצרה על ידי הכותרת, ובה הקורא ניצב לפני טקסט הכתוב בעפרון על קיר קרון. סיטואציה זו מחייבת את הקורא לנקיטת עמדה כלשהי, הוא חש מחויבות לקיים את הצוואה שנמצאה כתובה על הקיר, מחויבות הקשורה בחובה לשמר זיכרון זה, לא לתת לזמן להשכיח את מה שבקלות רבה יכול לשקוע בתהום הנשייה, מה שקיומו בזיכרון הולך ונעלם...
הסיטואציה השנייה: נוצרת תוך כדי הפענוח של אותו טכסט עדות. חווה, נמצאת במשלוח אל מחנות המוות, עם בנה הבל. היא כותבת בעפרון, על קיר הקרון, את צוואתה. יש למסור את הצוואה לקין בנה הגדול – מהי המשמעות של עובדה זו? מדוע ניצל קין? מיהו קין? מיהי חווה? מיהו הבל?
השיר אמנם קצר מאד, אך הוא טעון משמעות. מילים בודדות בו עומסות עליהן משמעות החורגת הרחק מעבר למשמעותן הישירה.
צרוף המילים בכותרת השיר: "קרון החתום" – הוא כעין צופן. המילים מעלות בתודעת הקורא את זיכרון השואה. את ספור הובלתם של מיליוני אנשים, אל מותם בתוך קרונות משא חתומים, ללא מזון ומים ללא אוויר לנשימה, כבעלי חיים המובלים אל הטבח. בתוך השיר, מלותיה של חווה: "כאן, במשלוח הזה" - מחזקות את רושמה של התמונה. המילה משלוח, גם היא טעונה משמעות של שואה והשמדה, במילון הקולקטיבי של כל יהודי שספג אל תוכו את תודעת השואה.
המסר שנותר על הקיר, כאמור, איננו שלם. הקורא איננו יודע מה רצתה חווה האם, המובלת עם בנה הבל, אל ההשמדה, למסור לקין בנה הגדול. האם המסר איננו שלם כי היא נלקחה אל מותה לפני שהספיקה להשלימו. או כי אין לה בעצם מה למסור? נגמרו לה המילים?
כאן מובלט היבט נוסף בשיר. מצד אחד, הסיטואציה העולה היא של משפחה, אם ובנה הצעיר, דחוקה בתוך הקרון עם עשרות בני אדם המובלים אל מותם. משפחה אחת מבין מליונים של משפחות שהובלו כך אל מותם. אך השמות הם שמותיהם של בני המשפחה הראשונה בתולדות האנושות. משפחת האדם הראשון: חווה - אם כל חי, , קין בן אדם, רוצח הבל אחיו. המשפחה הראשונה שבתוכה אירע גם הרצח הראשון בתולדות האנושות. הרצח של קין את הבל אחיו.
בספור משפחה זה, מקופלת הטרגדיה האנושית לדורות:
-
אני חוה
עם הבל בני
אם תראו את בני הגדול
קין בן אדם
תגידו לו שאני
האם יש מה לומר לקין רוצח אחיו הבל?
השיר נקטע.
הלקח, אתו נשאר הקורא הוא לקח אנושי, אוניברסלי. גם הרוצח וגם הקורבן הם אחים, בני חוה ואדם. היהודים - הקורבנות, הגרמנים- הרוצחים , כולם בני אדם וחווה.
זוהי הצוואה שמותירה אחריה חווה באותה עדות מטושטשת שנותרה על קיר הקרון. זה מה שצריך לנצור בזיכרון. הנרצח הוא בן אדם, הרוצח הוא בן אדם, את שניהם מבכה האם חווה.
השיר אמנם טעון במשמעויות הקושרות אותו לאירוע אחד: השואה. אך האמירה הבוקעת ממנו היא על זמנית, אוניברסלית, אמירה על האדם. אם יש איזשהו לקח מהשואה הרי הוא המחויבות שלנו לזכור שכולם היו בני אדם.
כאמור זהו שיר קצרצר, משפט אחד קטוע, בן שש שורות, בסך הכל תשע עשרה מילים, הנושא בחובו משמעות אוניברסלית החורגת מגבולות של זמן ומקום מסוימים.