כל שושנה
/ מאת זלדהללמוד ספרות בקלות
כל שושנה היא אי
של השלום המבטח,
השלום הנצחי.
בכל שושנה מתגוררת
צפור ספירית
ששמה "וכתתו".
ונדמה
כה קרוב
אור השושנה,
כה קרוב
ניחוחה,
כה קרוב
שקט העלים,
כה קרוב
אותו אי -
קח סירה
וחצה את ים האש.
השיר הוא שיר של כמיהה. השושנה היא אי של שלום מובטח ונצחי. עם מי מבקש אדם את השלום? עם זולתו, עם עצמו.
בכל שושנה מתגוררת ציפור ספירית (ספיר=אבן כחולה) ושמה "וכתתו". בנבואתו של ישיעיהו מתואר שלום מובטח: "וכתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".
השלום הוא בגדר כמיהה ומשאת נפש – אורו, רוחו והשקט המאפיין אותו כה קרובים, לעומת זאת, הוא עצמו אינו בר השגה. לשם השגתו יש לחצות את "ים האש" – האם זה בלתי אפשרי או שזה רק דורש מאמץ?
בתוך השושנה מתגוררת הציפור – עליה לפרוץ החוצה מתוך השושנה ולהפוך את האי ליבשת – למקום רחב יותר, מקיץ אז, הסכנה של ים האש תפחת.
השיר מזמין את הקורא להיענות לאתגר, לקחת סירה ולחצות את ים האש. השושנה מתקיימת בנפש של כל אדם המבקש לחיות בשלום (השושנה מייצגת את לב/נפש האדם).
בכולנו קיים הרצון להתקיים בשלום, אולם בכדי לממש אותו, עלינו להפגין תעצומות נפש שיסייעו לנו לחצות את ים האש.
בראייה האישית, האדם, כדי להרגיש שלם עם עצמו, צריך במהלך חייו להכריע, להחליט, להסתכן – זהו ים האש הפרטי של כל אחד מאיתנו.
בראייה רחבה יותר – אפשר לדבר על קבוצה השואפת לחיות בשלום עם זולתה (וגם כפרטים המבקשים לחיות בשלום עם זולתם). יש לוותר, להתפשר, להסתכן, ע"מ להגיע לשלום המיוחל.
בשיר השירים ב'/2: "כשושנה בין החוחים" – ספר שיר השירים נתפס כאלגוריה, כמשל, לתיאור היחסים בין כנסת ישראל ואלוהים. השושנה=עם ישראל, החוחים=שאר העמים, האויבים.