יפה נוף

 / מאת יהודה הלוי

ללמוד ספרות בקלות

סיכומים בספרות  >>  שירה  >>  שירת ימי הביניים  >>  

יפה נוף

" יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל קִרְיָה לְמֶלֶךְ רָב / לָךְ נִכְסְפָה נַפְשִׁי מִפַּאֲתֵי מַעְרָב
הֲמוֹן רַחֲמַי נִכְמָר כִּי אֶזְכְּרָה קֶדֶם / כְּבוֹדֵךְ אֲשֶׁר גָּלָה וְנָוֵךְ אֲשֶׁר חָרָב
וּמִי יִתְּנֵנִי עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים, עַד / אֲרַוֶּה בְדִמְעָתִי עֲפָרֵך וְיִתְעָרָב
דְּרַשְׁתִּיךְ, וְאִם מַלְכֵּךְ אֵין בָּךְ וְאִם בִּמְקוֹם / צְרִי גִּלְעֲדֵך - נָחָשׁ שָׂרָף וְגַם עַקְרָב
הֲלֹא אֶת אֲבָנַיִךְ אֲחוֹנֵן וְאֶשָּׁקֵם / וְטַעַם רְגָבַיִךְ לְפִי מִדְּבַשׁ יֶעְרָב "

תמצית הבתים:

בית א' - הדובר פונה אל ירושלים, הר ציון, שממנה נשקף נוף יפה, שהיא המקור לשמחתו של העולם, שהיא עירו של המלך הגדול, אלוהים. הוא מרגיש כיסופים לציון (הנמצאת במזרח) בשעה שהוא נמצא בספרד, בקצה המערב.
בית ב' - הדובר מרגיש צער רב ורחמים על ירושלים בשעה שהוא זוכר את העבר המפואר שה. היה בה כבוד (גם כבוד ה' שכן בה), והיא היתה נוה, מקום פורח ומשגשג. אך כעת הכבוד גלה , חלף, והנוה חרב.
בית ג' - הדובר מקוה שיקרה נס, והוא יוכל להגיע במהירות לירושלים, להגיע על כנפי נשרים, לבכות על חורבנה ולהשקות לרוויה את אדמתה באמצעות דמעותיו שיתערבו בעפרה.
בית ד' - המשורר חפץ להיות בציון, מחפש אותה ודורש בשלומה למרות שכעת אין בה מלך (לא מלך בשר ודם ולא אלוהים, מלך הארץ כולה), ולמרות שבמקום צרי הגלעד, הבושם שהיה בירושלים (סמל לשפע ולשגשוג) יש כעת נחשים ועקרבים (סמל לחורבן).
בית ה' - כשהדובר יגיע לציון - הוא יחבק וינשק את אבניה, וטעמם של רגבי האדמה שיהיה בפיו, יהיה טעים יותר מטעמו של הדבש.


הפילוסופיה של ר' יהודה הלוי:

בספרו "הכוזרי", ספר שבו מספר יהודה הלוי, כיצד שכנע החבר היהודי את מלך כוזר לאמץ את הדת היהודית אומר המחבר " ארץ ישראל היא המיוחדת לאלוהי ישראל, ואין המעשים שלמים כי אם בה. והרבה מצוות בטלות ממי שאינו דר (גר) בארץ ישראל. והלב לא ייזך (יהיה טהור), והכוונה לא תהיה כולה קודש לאלוה, כי אם במקום אשר ייאמר עליו כי הוא מיוחד לאלוה".
בשיר "לבי במזרח" אומר המשורר : "שם השכינה (רוח האל) שכנה לך והיוצרך / פתח למול שערי שחק שעריך" - בירושלים נמצאים שערי השמים, ובה נמצאת השכינה. ירושלים היא המקום בו "כבוד אדוני לבד היה מאורך, ואין שמש לסהר וכוכבים מאיריך".
ומכאן המסקנה - יהודי הרוצה להגיע לשלמות נפשית , להתמזגות עם הקדושה, חייב להיות בארץ ישראל, במיוחד בירושלים.


רעיונות עיקריים בשיר:

  1. הכיסופים לציון
    הדובר פונה להר ציון. הוא משתמש בשיבוץ מן המקרא " יפה נוף, משוש כל הארץ, הר ציון, ירכתי צפון, קרית מלך רב" (תהילים מ"ח 3 ). השיבוץ מבליט את קדושתה של ירושלים ואת מרכזיותה בעולם. הסוגר של הבית הראשון - "לך נכספה נפשי מפאתי מערב" מראה על רצונו של הדובר להגיע לירושלים. הוא נמצא בספרד, בפאתי (בקצה) המערב, בעוד שלבו ומחשבותיו נתונים לציון. הביטוי "לך נכספה נפשי" הוא שיבוץ מספר תהילין, מן הקטע המדבר על כיסופיהם של העולים לירושלים - "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרותיה".
    ביטויים נוספים המדגישים את הכיסופים לציון :
    *"ומי יתנני על כנפי נשרים" (בית 3). ביטוי זה הוא שיבוץ מספר שמות: "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביאכם אלי". הביטוי מציין את הנס שנעשה לבני ישראל - הוצאתם מן העבדות, מן הגלות והבאתם אל ארץ הקודש. גם הדובר רוצה שיתחולל הנס, שבעקבותיו הוא יעזוב את גלות ספרד ויגיע במהירות לארץ ישראל.
    *"דרשתיך" (בית 4). – ביקשתי את טובתך, חפשתי אותך ודאגתי לך.

  2. כאבו של הדובר על מצב הפריחה והשגשוג של ירושלים בעבר לעומת חורבנה בהווה.
    בבית השני הדובר אומר : "המון רחמי נכמר כי אזכרה קדם / כבודך אשר גלה ונוך אשר חרב. בבית זה מופיע שיבוץ מן המקרא: "כי נכמרו רחמיה על בנה"(מל"א ג' 26), "כי נכמרו רחמיו אל אחיו (בראשית מ"ג 30). המסקנה מן השיבוצים: הביטוי "נכמרו רחמיו נזכר במקרא כגילוי רגשות של רחמים על אדם קרוב ביותר, על בן משפחה. ומכאן - בשירנו מופיע הביטוי "נכמרו רחמי" על ירושלים. ירושלים קרובה לדובר כפי שקרוב לו בן משפחה. הדובר מתמלא ברגשות של צער וכאב על אשר ארע לירושלים. בעבר היה בה כבוד – ירושלים היתה מכובדת, וכבוד ה' שכן בה. אך כבוד ה' גלה, כשישראל גלה מארצו, והנוה – בית המקדש – חרב. הזכרת הגלות וחורבן הבית מדגישה את חומרת המצב של העם והארץ.
    בבית הרביעי שוב קיים הנגוד בין העבר ובין ההווה. בעבר היה בה מלך, היה בה שלטון יהודי והיא היתה משכנו של האל. אך כיום "מלכך אין בך". כדי לציין את שגשוגה ואת הפאר שהיה בירושלים משתמש הדובר במטאפורה "צרי גלעדך". צרי גלעד הוא בושם המובא מן הגלעד (בראשית ל"ז 25), המסמל את גדולתה ואת שגשוגה של ירושלים. כיום יש בה "נחש שרף וגם עקרב" מטאפורה הבנוי על שיבוץ מן המקרא - "המוליכך במדבר הגדול והנורא, נחש שרף ועקרב וצימאון אשר אין מים" (דברים ח' 15). ירושלים היום היא מדבר שממה, מקום עזוב ושומם, חסר חיים.

  3. רצונו של הדובר להתמזג פיסית עם אדמת ירושלים ועם חורבותיה.
    הדובר רוצה להגיע לארץ ישראל, לירושלים, למרות חורבנה. הוא רוצה להתמזג עם עפרה. בבית ג' המשורר אומר : "ארוה בדמעתי עפרך ויתערב". הדובר יבכה על חורבנה של ירושלים. דמעותיו יתערבו עם עפרה. הדמעות יהיו כה רבות עד כי הן ישקו את עפר הארץ לרוייה.
    בבית האחרון הרצון למגע פיסי עם ירושלים בא לידי ביטוי כשהדובר אומר "הלא את אבניך אחונן (אחבק) ואשקם (אנשק אותן)". המשורר ירגיש בפיו את טעמם של רגבי האדמה.

  4. הדובר מעדיף להיות בארץ ישראל, בירושלים החרבה על פני שהייה בספרד, שיש בה כל טוב. הוא מדגיש זאת באמצעות המטאפורה בבית האחרון : "וטעם רגביך לפי מדבש יערב". טעם הרגבים של אדמת ירושלים החרבה ערב לו יותר מטעם הדבש, אשר מסמל את טוב ספרד.עדיפה ארץ ישראל בגלל השלמות הרוחנית שיש בה, על פני הריקנות הנפשית והרוחנית שיש לו בספרד. רעיון זה חופף לרעיון שהביע יהודה הלוי במאמרו בספר "הכוזרי,.


דרכי עיצוב:

  1. תפארת הפתיחה - הבית הראשון של השיר כולל בתוכו חרוז בין הדלת לסוגר - רב / מערב. כמו כן תפארת הפתיחה כוללת בתוכה את הרעיון המרכזי של השיר - מרכזיותה של ירושלים ורצונו של הדובר להגיע אליה.
  2. חרוז מבריח - רב, מערב, חרב, יתערב, עקרב, יערב.
  3. השיבוצים המקראיים
  4. אקרוסטיכון - יצירת השם "יהודה", חתימת שמו של המשורר באמצעות האותיות הראשונות של כל בית.
  5. ניגודים -
    • בין הפאר והשגשוג של ירושלים בעבר לבין חורבנה בהווה.
    • בין גופו של דובר הנמצא בקצה המערב לבין מחשבותיו הנתונות לא"י במזרח.
    • בין הטוב החומרי של ספרד לבין חורבנה של ירושלים.
  6. מטאפורות -
    • צרי גלעד כסמל לשגשוגה של ירושלים , נחש שרף ועקרב כסמל לחורבנה.
    • רגבי האדמה כסמל לחורבנה של ירושלים. הדבש כמסמל את הטוב
    • החומרי שבספרד.