האדונית והרוכל

 / מאת ש"י עגנון

ללמוד ספרות בקלות

סיכומים בספרות  >>  הסיפור הקצר  >>  יצירות עגנון  >>  

האדונית והרוכל

תמצית הסיפור:

    רוכל יהודי אחד הגיע לבית יחיד בשדה יער, והציע לאדונית הבית את סחורתו. תחילה סירבה, אך לאחר שהפציר בה, הסכימה לקנות סכין ציידים. הרוכל הלך לדרכו, אולם לאחר שאיבד את הדרך, ראה אור והגיע לבית אחד, שהיה ביתה של האדונית. לאחר שהפציר בה שתניח לו להישאר בביתה באותו לילה, נתנה לו רשות ללון ברפת ישנה שבחצרה. בלילה ירדו גשמים מרובים. כשעמד הרוכל ללכת, הציעה לו האדונית שיתקן את גג ביתה. לאחר שתיקן ואכל פת שחרית שהכינה לו האדונית, נשאר בביתה, ובלילה זה ישן בחדר שמוטלים שם כלים ישנים.
    למחרת התחילו משוחחים. במהלך השיחה שאל את האדונית על בעלה. האדונית סיפרה לו שבעלה נהרג, אולם לא פירטה, והרוכל הרגיש שאין היא נוטה לדבר על כך. הוא החניף מאוד לאדונית, ודיבר אתה דברי אהבה. אף האדונית הראתה לו חיבה, ולאחר שפסקו הגשמים נשאר הרוכל אצלה: התגורר בחדרה וישן במיטת בעלה. האדונית טיפלה בו ודאגה לכל מחסורו, והוא התחבר לאנשי המקום. היה אוכל ושותה בביתה, אולם מעולם לא ראה אותה אוכלת ושותה, והיה תמה על כך. הוא החל לחקור אותה בנושא זה. האדונית התחמקה מתשובה, או שהשיבה תשובות מוזרות כמו "דם אנשים אני שותה ובשר אדם אני אוכלת" ו- "כל המרבה לשאול מעמיק לו שאול". היא העניקה לו אהבה, והוא לא הוסיף לשאול.
     אולם אותה שאלה הטרידה אותו מאוד, ויחסיהם התחילו מתערערים. האדונית הציקה לרוכל, והוא שנא אותה, אולם לא נפרד ממנה. העובדה, שאינו יודע עליה כלום, לא נתנה לו מנוחה. הוא חקר אותה על אודות בעלה: והסתבר כי היו לה בעלים רבים. לאחר ששאלה אותו האדונית אם הוא מאמין באלוהים, הציעה לו שיתפלל שלא יהיה סופו כסופם של בעליה. היא לא סיפרה לו מה היה סופם, אולם הביטה בגרונו ולעגה לו.
     הרוכל החליט להסתלק מבית האדונית, אולם מכיוון שהחשיך היום נשאר ללון. בלילה ננער הרוכל, ששמו היה יוסף, ודימה שתוקעים סכין בלבו ושהכלבה נועצת שיניה בגרונו. מפוחד עבר בלילה שלמחרת ללון בחדר הכלים הישנים, ונשאר שם במשך כשבוע נוסף.
     לילה אחד, כשהביאה לו האדונית, ששמה היה הילני, את ארוחתו, עלה ריח פיה כריח אדם רעב. לאחר שהלך לישון, עלה בדעתו לקרוא "קריאת שמע". מאחר שבחדר היה פסל נוצרי, יצא לקרוא את "שמע" בחוץ. כשחזר ראה שכלי מיטתו מלאים חורים, והילני מושלכת על הקרקע וסכין בידה. הוא השכיב את הילני על המיטה וכשהרכין ראשו כדי לשמוע את דבריה, נעצה את שיניה בגרונו, אולם דחפה אותו ממנה בקוראה שדמו לא דם אלא מי קרח. הרוכל טיפל באדונית, לאחר שבלילה שנכנסה לחדרו בכוונה לשחוט אותו, פצעה את עצמה. ניסיונותיו להאכיל את האדונית כשלו, משום שהיתה רגילה לאכול רק את בשר בעליה. ביום החמישי לפציעתה מתה. מאחר והשלג היה קרוש, לא הצליח יוסף לכרות לה קבר. הוא טמן את נבלתה בארון בשלג בראש הגג, והעופות ניקרו את הארון ואכלו את נבלתה. הרוכל נטל את סחורתו והמשיך בנדודיו.

כל הפרטים הידועים על האדונית והרוכל:

האדוניתהרוכל
עשירהעני
מתנכרת אליושוכח את דתו
נאה, יפהתמים,חלש
אלמנהאין לו משפחה
נוצריהיהודי
בעלת רפתמוכר
ביתה בית ציידיםחסר בית
מסתוריתבעל מקצוע
בודדהבעל ידיים טובות
גרה לבד ביער 

הסיפור הסמלי והאלגורי = סיפור בו המישור הריאלי והמוחשי מסמן מישור אחר - מופשט ורעיוני:
לסיפור "האדונית והרוכל" משמעויות החורגות הרחק מעבר לעולמן המצומצם של הדמויות. כל שעלינו לעשות הוא להציב את צמד המילים "העולם היהודי" במקום "הרוכל", ואת המילים "עולם הגויים" במקום האדונית, ובכך כל מסקנה שבה נדון בקשר ליצירה תהפוך למסקנה לגבי מערכת היחסים בין היהודים והגויים. מטרת הסיפור, כמקובל באלגוריה, ללמד לקח חשוב.

סימנים הרומזים שמדובר בסיפור אלגורי:

הסיפור הפנטסטי – אלמנטים של אגדה


מבנה הסיפור

הכותרת:
תפקיד הכותרת ביצירה: לרמוז על תוכן היצירה, למשוך את הקורא להיכנס לתוך היצירה. בכותרת יש פרטים המרמזים על היצירה:

אקספוזיציה:
הרוכל היהודי - האדונית נוצרייה ופונה אליו בזלזול לגבי היותו יהודי. האדונית מדברת אליו בזלזול והתנשאות ("איני צריכה לך ולסחורתך"). הרוכל מכריז על סחורתו, משתחווה, מברך אותה ושואל אותה. הוא מפציר בה. הוא מכריז על סחורתו באופן שירי. בסיפור הוא מציע לה 3 דברים בסיומת נקבה ו- 3 דברים בסיומת זכר. הרוכל מציע לאדונית דברים שהוא חושב שהיא צריכה. לבסוף היא קונה סכין ציידים. האקספוזיציה היא מעגלית. בסופה חוזרים לנקודת המוצא של ההתחלה.

השוואה: פסקאות הפתיחה והסיום

קריטריוןפסקת הפתיחהפסקת הסיום
ריכוז הרעיונות המרכזיים בסיפורכל העלילה מתרחשת בין משפט הפתיחה: "רוכל יהודי היה מחזר", ובין משפט הסיום של פסקת הפתיחה: "טען קופתו והלך לו".תולדותיו של עם ישראל בגולה מרוכזות גם הם בין שני משפטים אלו.המשך הכניעה של הרוכל בפני האדונית.המשך התרפסותו של העם היהודי בפני הגויים.
צורת התנהגות הדמויותהיהודי הכנוע והגויה הגאה והמתנשאת (האלגוריה מתקיימת).היהודי – חזק באמונתו ובמוסריותו; האדונית - מופיעה בשפלותה (האלגוריה אינה מתקיימת).
משפטי מפתח"רוכל אחד היה מחזר בעיירות ובכפרים […] טען את קופתו על כתפיו והלך לו".סגירת מעגל: "ואותו רוכל נטל את קופתו וחיזר ממקום למקום וחיזר והכריז על סחורתו". המשפט המסיים הינו שילוב של שני המשפטים העוטפים את פסקת הפתיחה.

מפנה, פואנטה ונקודת שיא
מפנה: נקודה בסיפור בה מתחולל מפנה משמעותי בדרך התנהלות הדמות. המפנה בסיפור חל כאשר יוסף, לאחר שאיבד את סממני יהדותו וזנח את דרך האמונה, חש צורך לקרוא קריאת "שמע". הוא זועק: "אבי שבשמיים כמה נתרחקתי". המפנה מסמן את מודעותו של יוסף לטעותו.
פואנטה: סיפור שלכל אורכו זרועים רמזים למניעים ולהתנהגות הדמויות, אלא שדעת הקורא מוסחת מרמזים אלו עד שיגיע לסוף הסיפור, להתרחשות מפתיעה ודרמטית. התרחשות זאת הופכת להיות המפתח להבנת הסיפור.
נקודת שיא: המקום והרגע המותחים ביותר ביצירה; מקום הגילוי וההפתעה. הפואנטה ונקודת השיא ביצירה מאוחדים: הרגע בו שוחטת האדונית את עצמה במקום את הרוכל, שניצל באופן בלתי-צפוי בזכות שיבתו למסורת היהודית.
סיום הסיפור: סיום פתוח ומעגלי: אין יודעים מה עלה בגורלו של הרוכל. ניתן לשער שהוא חזר לנדוד בין הגויים, מבלי להפנים את הלקח שאמור היה ללמוד ממקרה האדונית. אפשר שסיטואציה דומה תתרחש שוב בעתיד...


אפיון הדמויות

  1. יוסף הרוכל:
    • תחילת הסיפור- אקטיביות: הרוכל הוא היוזם את הקשר, הוא המוכר להילני סחורה, הוא גם זה שמתקן לאדונית את הגג, פותח עמה בשיחה, מחניף לה, מציע לה את אהבתו.
    • גוף הסיפור – פאסיביות: הרוכל מאבד את ייחודו כאדם וכיהודי. הוא מפסיק לאכול כשר, מתחבר לאנשי המקום, מנסה לחשוף את סודה של האדונית ואינו מצליח, וכתוצאה מכך גם הולכת הזרות ביניהם ומעמיקה.
    • סיום הסיפור – אקטיביות: המעבר מפאסיביות לאקטיביות הוא רגע קריאת תפילת "שמע". את הכוח לשינוי יונק הרוכל מהיהדות. התפנית לדת מעניקה לו את המודעות למצבו. מכאן ועד סוף הסיפור הרוכל הינו אקטיבי לחלוטין: מודע לרגש השנאה המפעפע בו, פועל בצורה מחושבת והגיונית, מטפל באדונית ובסופו של דבר שב לנדודיו בעסקי המסחר.
    • אפיון יוסף באמצעות חלום - החלום מבטא את פחדיו של יוסף. בחלום מוארים חלקי המציאות, אותם נמנע יוסף מלראות. - סמלים משמעותיים בחלום: הסכין, האבן והקרח (שמסמלים את הנצרות), והכלבה (המסמלת את הגויה).
    מכאן, מצטיירת דמות של אדם תמים, סקרן, קל-דעת ומהיר להתפתות, המאבד את דרכו ומוותר על זהותו. יש בו עיקשות (כמעט טפילית) להשיג את מבוקשו, אך הוא חסר את התבונה לקרוא את המציאות לאשורה. הוא נתון באופוריה כאשר נדמה לו כי שבה את לבה של האדונית, אך למעשה הוא עיוור לסכנה האורבת לו מעבר לפינה. הוא נע מאקטיביות לפאסיביות ובחזרה לאקטיביות. בסופו של דבר הוא בולט במוסריותו, אך נוהג כמי שלא הפיק את הלקח ממה שעבר.
  2. הלני האדונית:
    • האדונית היא אישה יפה ומושכת. היא מתנשאת, בטוחה בעצמה, בעלת סממנים דמוניים (שטניים), מתוחכמת ומפתה. התנהגותה יצרית ואורח חייה המסתורי הוא מוזר ביותר וחידתי.
    • האדונית אקטיבית לחלוטין, מתחילת היצירה וכמעט עד סופה. דוגמאות לאקטיביות: היא מציעה לרוכל להישאר בביתה, מציעה לו את מיטתה, מאכילה אותו, מחליטה מתי לחשוף בפניו אי-אילו מסודותיה.
    • לאדונית תוכנית ברורה: היא מפטמת את הרוכל, על-מנת לשוחטו ולאוכלו.
    • היא מעוררת תחושות אפלות: פיתוי והסתה, רצון להתבטל בפניה, תשוקות ארוטיות.
    • בסוף הסיפור האדונית עוברת תהליך הנמכה: מאדם לחיה.


מוטיבים מרכזיים

  1. מוטיב הסעודה:
    • ביטוי לעזיבתו של יוסף את היהדות.
    • ביטוי לרצונה של האדונית הגויה להשביח את בשרו.
    • הסעודה מקרבת (הם יושבים לאכול יחדיו) אך גם מרחיקה (יוסף היחיד שאוכל, ותוהה לגבי הילני). הסעודה מהווה סמל לקשר בין היהודים והגויים: "פת גויים" אסורה עפ"י ההלכה, משום שסעודה יוצרת קרבה.
    • בגסיסתה של הילני: הסעודה היא ביטוי לאנושיותו של היהודי ("התקין לה תבשיל") ולחייתיות של הגויה ("שכבר שכחה תורת המאכל שבני-אדם אוכלים").
  2. מוטיב החיה:
    • המוטיב מאפיין בעיקר את הילני: היא מרעיפה דברי תשוקה על יוסף תוך שימוש בלשון ציורית מעולם בעלי החיים - "נשוק אותי עורבי, נשוק אותי נשרי". בתשוקתה התוקפנית היא מדמה עצמה לכלבה – "יוסף בראשונה כשהראית את עצמך לפני רציתי לשסות בך את הכלבה, ועכשיו אני עצמי נושכת אותך ככלבה מטורפת, עד שאני חוששת שלא תצא מידי חי, הוי פגרי המתוק שלי." מוטיב החיה משמש בעיקר לביסוס הטענה כי הגויים הנם "חיות".
  3. מוטיב הסכין:
    • הופעת הסכין בפסקת הפתיחה משמשת רמז מטרים לעומד להתחולל. אותו סכין שמכר יוסף להילני בפתיחה ישמש אותה בניסיונה לרוצחו.
    • מוטיב הסכין מסמל את רצון הרצח הקיים בגויים כלפי העם היהודי. (הסיפור נכתב ב- 1942).
    • מוטיב הסכין עשוי לסמל את אשמתו של העם היהודי - הוא חפץ בקרבת הגויים, החניף להם וניסה להיטמע בהם. יש הרואים ביהודים את מי שאחראים לגורלם הטרגי, בכך שבהתעקשותם להישאר על אדמה זרה, העניקו למרצחים את העילה לפגוע בהם.
  4. מוטיב הדרך:
    • מוטיב הדרך מסמל את אורח חייו של העם היהודי - "מאבד את דרכו בחשכה" ומתקרב לגויים, או "מוצא את דרכו" ושב ליהדות.
  5. מוטיב החזרה - מוטיב מנחה (לייטמוטיב) -מוטיב מרכזי ביצירה, אשר סביבו נעים שאר המוטיבים של אותה יצירה.
    • מוטיב החזרה הוא לייטמוטיב משום שהוא מנחה את הסיפור מראשיתו ועד סופו.
    • החיזור על הפתחים פותח את היצירה ומסיים אותה ובכך יוצר מסגרת לסיפור.
    • למוטיב זה תפקיד של אפיון דמות - הוא מאפיין את דמותו של הרוכל, זהו רוכל עקשן מאוד הרוצה למכור את סחורתו, חוזר ומשתחווה לפני האדונית ומציע לה לקנות מסחורתו.
    • בסיום הסיפור ניצל הרוכל משיני האדונית וחוזר לחזר עם סחורתו ממקום למקום.
    • הסיפור עוסק גם בחיזור שבין גבר לאישה.
    • בעקבות החיזור אחרי האדונית מופיעה גם החיזור אחרי אלוהים אחרים. לבסוף, הרוכל ניצל משום שיצא לקרוא "קריאת שמע" שהיא בבחינת חזרה בתשובה.
    • ניתן לראות כי מוטיב החזרה הולך ומתעבה בעזרת מגוון המשמעויות שלו.
    מאחר ובכל פעם לשורש ח.ז.ר יש משמעות שונה, הופך מוטיב זה למוטיב המארגן ומקדם את העלילה.


הרעיונות המרכזיים

המישור הגלוי (המישור הפרטי)המישור הסמוי (המישור הלאומי)
מניעי הרוכל היהודי ליצור קשר עם האדונית:
  • ניתוק קשר עם עברו (חסר משפחה).
  • הרגשת אבדן ורצון למצוא הגנה.
  • קסמו של העולם הזר וסודותיו.
  • תשוקה ארוטית לאישה הזרה.
  • חסר בית – אין לו בית לגור בו ולכן רוצה בית להרגיש שייך בו.
מניעי היהודים להתקרב לעולם הגויים:
  • ניתוק קשר עם העבר היהודי.
  • רצון בקידום חומרי.
  • רגשי נחיתות בפני הגויים.
  • דחף פנימי, חסר הסבר רציונאלי.
  • אינם יכולים לחיות בארץ משלהם ולכן רוצים להרגיש שייכים
תוצאות הקשר בין האדונית והרוכל:
  • אובדן סימני הזהות הייחודיים של הרוכל.
  • התגברות רגש השנאה.
  • קשר שהופך לכפייתי.
  • הענקת כלי ההשמדה (סכין) ע"י הרוכל עצמו.
תוצאות הקשר יהודים- גויים:
  • התבוללות.
  • התגברות רגש השנאה.
  • תלות שאינה מאפשרת ניתוק.
  • הענקת האמצעים להשמדה ע"י היהודים
אופי הדמויות:
  • האדונית - יפה, אך לא אנושית.
  • הרוכל - נחות, תמים, טיפש, אך בעל תכונות הומאניות מוסריות (מנסה להציל את האדונית למרות שביקשה לרוצחו).
אופי היהודים והגויים:
  • הגויים - מושכים, אך בלתי-אנושיים.
  • היהודים – בעלי רגש נחיתות, תמימים ואולי אף טיפשים, אך מייצגים עולם הומאני-מוסרי.
מסקנות הרוכל:
  • את הסכנה שבקשר עם הגויה יש לפתור בעזרת חזרה ליהדות (תפילת שמע).
  • בסוף הסיפור אין הוא לומד את הלקח וממשיך בנדודיו.
מסקנות היהודים:
  • אפשרות ההצלה מן הסכנה שבקשר עם הגויים טמונה בשיבה ליהדות.
  • הלקח אינו נלמד; היהודים ממשיכים לחיות ביחד עם הגויים.


הסגנון האירוני

בסיפור "האדונית והרוכל", המספר הוא כל-יודע הנוקט לשון אירונית, מרובה רמזים מטרימים, המקדמת את העלילה אל הפואנטה המתרחשת בסיום. המספר שומר על פער קבוע בין מה שהרוכל בעל התודעה המוגבלת יודע ומבין, לבין מה שהמספר עצמו יודע ורומז עליו לקוראים. הקורא חש באסון המתקרב, בעוד הרוכל חי באשליה שהשיג את האושר, בשל היותו תמים, עצל ועלוב, המעדיף לפרש את המציאות לטובתו. פער זה יוצר מתח ועניין באשר לעומד להתרחש ומוביל בסופו של דבר אל מסקנת הסיפור באשר ליחסים בין עולם היהודים לבין עולם הגויים – יחסים הנידונים מראש לכישלון!


סיכום

הסיפור "האדונית והרוכל" נכתב בשנת 1942, כאשר הגיעו לישראל ידיעות ברורות על זוועות השואה. דמותה של הילני האנטישמית – האדם/חיה בעלת העיניים הכחולות המבהיקות כמו סכין חדשה – מייצגת את גרמניה הנאצית. דמותו של יוסף הרוכל היהודי – האדם התמים, הכנוע, הנוטה להסתבך מתוך שאיפה להרוויח ולהסתדר, אך נקלע למצבים המובילים לאסון – מייצג את החברה היהודית בגולה. היצירה מעלה ביקורת עקרונית כנגד יהדות אירופה, אשר האמינה שכדי לפתור את בעיית האנטישמיות צריך להתבולל ולהידמות לגויים. אנשי תנועת ההשכלה האמינו כי הגויים דוחים את היהודים בשל זרות דתם, שפתם ולבושם. הם סברו שהגויים זקוקים ליהודים (עם ישראל כאור לגויים). הסיפור מבקש להציע עמדת מפוכחת שלפיה שנאת היהודי לא תעלם כאשר הוא ידמה לגוי, אלא להפך היא רק תלך ותגבר. לפיכך, על היהודים לשאוף להגשמת החזון היהודי ולהקים מדינה – היא מדינת ישראל.