תהילה

 / מאת ש"י עגנון

ללמוד ספרות בקלות

תמצית הסיפור:

לפני שנים רבות היתה בירושלים זקנה צדקת וחכמה. באחד הימים פגש בה המספר באקראי כאשר הלך לבקר בבית רבנית אחת, שהיתה גם היא בירושלים. הרבנית היתה כעוסה ורגזנית, בניגוד לזקנה, שהיתה שלווה ונעימה בהליכותיה. פעם נוספת פגש המספר בזקנה באחד מערבי ראש חודש, ליד הכותל המערבי. באותה פגישה סיפרה הזקנה למספר כי הרבנית שביקר בביתה חולה, וביקשה ממנו כי ילך לבקרה. כבקשת הזקנה ביקר המספר בבית הרבנית, והיא סיפרה לו כי הזקנה שפגש (אשר שמה תהלה) גילה מופלג, כי היא עברה בחייה צרות וייסורים רבים, וכי בתה, שהיתה אמורה להינשא לאביה של הרבנית, ברחה בשעה שהובלה לחופה והשתמדה. בביקור נוסף של המספר בירושלים, בביתו של ה"חכם", מסר ה"חכם" למספר כי תהלה מבקשת לראותו. החכם סיפר כי תהלה בת מאה וארבע שנים, וכי הייתה בעבר עשירה מאוד. לירושלים היא הגיעה לאחר שמתו בניה ובעלה. כאשר הגיע המספר לביתה של תהלה, היא סיפרה לו את תולדות חייה:
לפני תשעים ושלוש שנים, כאשר היתה בת אחת-עשרה, הודיעו לה הוריה על אירוסיה לנער שנקרא בשם שרגא. באותו לילה נקבע כי כאשר יגיע החתן לגיל הנחת תפילין (כלומר כשיהיה בן שלוש-עשרה) תתקיים החתונה. בשבת, כארבעה שבועות לפני יום החופה, לא בא שרגא לביתה של תהלה, והתברר כי נסע עם אביו לרבם של חסידים. מכיוון שאביה של תהלה היה מרודפי החסידים, קרע את התנאים וביטל את האירוסין. שרגא נשבע שלא ימחל על העלבון, ואביה של תהלה לא ביקש ממנו מחילה, אף שידע שאם מבטלים שידוך צריך לבקש מחילה מן הנעלב. מכיוון שצורכי החתונה היו מוכנים, מצאו חתן, ותהלה נישאה לו. שרגא ואביו עברו לגור בעיר אחרת, ותהלה ילדה לבעלה שני בנים ובת. הפרנסה היתה טובה, והיא ובעלה לקחו מלמדים לבניהם ומורה נוכרית לבת. הסתבר שהמלמד שלקחו היה חסיד, ובעלה של תהלה הושפע ממנו והתחיל להתנהג לפי מנהגי החסידים.
שנה לפני שנעשה הבן הבכור בר-מצווה חלה בדבר ומת שלושים יום לפני שהספיק להניח תפילין. במוצאי שבת אחר ההבדלה - במקביל לזמן קריעת התנאים על-ידי אביה של תהלה. לאחר שנתיים, כשהגיע האח למצוות, תעה בדרך ונפל לביצה ומת. תהלה הבינה שהיא ובעלה צריכים לבקש מחילה משרגא. בעלה של תהלה נדד ממקום למקום על מנת למוצאו, ולבסוף הסתבר לו ששרגא נעשה "מתנגד". בגלל הנסיעות הרבות נחלש כוחו, והוא חלה ומת.
תהלה נכנסה לעסקים והצליחה. כל עמלה היה לשם בתה. היא שכרה לה מורות נוכריות, ואף שידכה לה חתן מוסמך לרבנות; אולם החתונה לא התקיימה, משום שדעתה של הבת "נטרפה".
לאחר שסיימה תהלה את סיפורה, ביקשה מהמספר שיכתוב לשרגא שימחל לה, כשם שהיא מחלה לו. אומנם שרגא נפטר לפני שלושים שנה, אולם את מכתב המחילה הכינה תהלה על-מנת לקחתו עמה לקבר. לאחר שאישרה תהלה את שטר המכירה על מקום קבורתה שבהר הזיתים, חזרה לביתה. ביודעה מראש את יום מותה, הזמינה את המטהרות ליום זה.
בבוקר למחרת שמע המספר על מותה של תהלה.

הרעיונות העיקריים:

• הסבר - תפיסה דטרמיניסטית: תפיסה הגורסת שכל אירוע הינו חלק ממכלול גדול של חוקים, שאינו נקבע ע"י האדם - אלא ע"י גורם חיצוני; לכל דבר בעולם יש סיבה, ומה שלא התרחש - לא צריך היה להתרחש...
• בסיפור ישנו עירוב של שתי תפיסות עולם:
  • "חטא ועונש" - תפיסה דטרמיניסטית (מיוצגת בעיקר ע"י תהלה): האדם משועבד לגזירה קדומה, אותה אין בכוחו לשנות ("כל מעשיו של אדם קצובין לו משעת לידתו ועד למיתתו"), אך יחד עם זאת - הבחירה בידו לקבוע את מהות חייו ואופיים ("כמה מזמורים יאמר בכל יום"); "הכל צפוי והרשות נתונה". הסתירה מיושבת, הלכה למעשה, באמצעות האמונה באלוהים.
  • תפיסה אירונית - תהלה נענשת על חטא אותו לא חטאה (אלא אביה), והיא נידונה לוותר על היקר לה מכל - על לא עוול בכפה. זוהי תפיסה אנטי-דתית מיסודה!
  • רעיון מרכזי נוסף - חשיבותה של ירושלים, יופייה של היהדות ושיקוף כל אלה בדמותה של תהלה.

סוג היצירה:

• "תהלה" הוא סיפור הקצר.
• מבנה של פגישות, מלאות רמזים, היוצרות מתח - המתפרק בשתי הפגישות האחרונות.
• הקבלה למבנה של טרגדיה:
  • חטא קדמון שקרה לפני עליית המסך הצגה אקספוזיציונית
  • הסתבכות כתוצאה מן החטא
  • נקודת שיא
  • ירידה המסתיימת במוות.
• אי-התאמות למבנה הטרגדיה:
  • תהלה מודעת לחטא.
  • "הכל צפוי", אך הרשות, במקרה שלנו, אינה נתונה (למרות דבריה של תהלה).
  • לא הגיבור חטא, במקרה שלנו, אלא אביה של תהלה.
  • החטא אינו נמחל - תהלה מאבדת את משפחתה.
• החוקיות בסיפור היא של "מידה כנגד מידה": בני-אדם נענשים על חטא אותו חטאו בעצמם. האם תהלה חטאה (מורות נכריות לבתה)? לא ברור.
• יסודות לגנדריים (לגנדה = אגדה עממית) הנוצרים ע"י שילוב חומרים ריאליסטיים ובלתי-ריאליסטיים:
  • מדידת משך החיים על-פי כמות המילים.
  • כוח עיניה של תהלה.
  • בקשת מחילה לאחר המוות.
• משמעויות סמליות סביב דמותה של תהלה (ביטוי לירושלים; ביטוי ליהדות בעבר ובהווה).

מבנה היצירה:

• פסקת פתיחה: אקספוזיציה המגדירה את תהלה.
• סדרת פגישות בעלות חוקיות דטרמיניסטית:
  • ברחוב, בירושלים, בדרך לבית החכם.
  • לפני הפגישה אצל הרבנית.
  • בכותל המערבי (סיפור השרפרף)
  • סמטאות ירושלים בדרך לרבנית
  • אצל הרבנית.
• מפנה - בחדרה של תהלה (תחילת כתיבתו של המכתב).
• נקודת שיא - בחדרה של תהלה (הסיפור המלא...); בבית גחש"א (=גמילות חסד של אמת).
• פסקת סיום: נעילת הסיפור.

דמותה של תהילה:

הדמות המרכזית מאופיינת ע"י המספר כבר בפסקת הפתיחה. לפי המספר, תכונותיה הן:

• נאה.
• מזהים את זקנותה ע"פ בגדיה.
• צדקת – עושה רק חסד וטוב.
• חכמה.
• חיננית – מושכת את האנשים גם בחיצוניותה וגם בפנימיותה.
• צנועה.
• בעיניה אור של חסד ורחמים.
• קמטיה שהם בד"כ ביטוי לזקנה ובלות אצלה הם ביטוי לברכה ושלום=משמעות חיובית.
• דומה בעיני המספר למלאך אלוהים.

דמותה של הזקנה נראית לקוראים כטובה ומושלמת מדי ולא מציאותית. בהמשך הסיפור ינתנו הוכחות בנוגע לטוב ליבה של הזקנה.

• פעולותיה של תהלה נגזרות מתכונותיה, כפי שצוינו לעיל:
  • צדקת: תהלה רואה במעשה מצוות את עיקר תכלית קיומה.
  • חכמה: דברי חכמה יוצאים מפיה. גם בביקורתה על ירושלים יש מן החכמה.
  • ענווה: אי הסכמתה לקבל דברי שבח.
  • ברכה: ראיית הטוב שבכל דבר.
  • שלום: מברכת את כולם לשלום.
  • זריזות: פועלת במהירות וביעילות.
• תולדות חייה:
  • עבר- שני חטאים מתבצעים בעבר הסיפורי וכל חייה הם ניסיון לכפר על חטאים אלו:
    • קריעת התנאים ע"י אביה של תהלה;
    • לקיחת מורות נכריות לבתה.
  • עבר הווה - נופך אירוני: שרגא, שהיה חסיד - הפך למתנגד. בעלה, שהיה מתנגד - הפך חסיד. ולמרות הכל - כל חייה מכוונים למטרת כפרה ותיקון.
  • הווה - הקדשת כל חייה לכפרה ותיקון על החטא. אפילו מותה נועד לכפר על החטא (לקיחת הכד אל הקבר).
  • עתיד - האמונה בגואל ובתחיית המתים מהווה את בסיס כוחה של תהילה.
• הקבלה לדמויות משניות:
  • תהלה – הרבנית:
    • עולם אופטימי (מברכת על הגשמים) עולם פסימי (מתלוננת על הצינה)
    • מאור פנים מרוגזת וכעוסה
    • עושה מעשי חסד מתלוננת
    • תפיסה אמונתית-דתית (חשש דתי מהמוות) תפיסה של חולין (מתעניינת במצבו החומרי של נכדה)
    • משבחת חידושים מסתייגת מחידושים
    • החדר: ניקיון וקדושה החדר: הזנחה
  • תהילה – החכם:
    • עולם פתוח לחברה עולם מסוגר (מתעניין רק בחידושיו ההלכתיים)
    • עולם דתי-מוסרי (תפיסת ה"טוב") עולם הלכתי-תורני, ללא משמעויות מוסריות
• השם תהלה: "תהילה"=תהלל יה; ההודיה היא קבלת הדין, האור המנחה את חייה של תהלה. למרות גורלה היא זוכה בתהילת עולם בטרם מותה. השם "תהלה" קרוב ל"תהילים" אותם היא קוראת באדיקות.
• חטאיה של תהילה:
  • החטא הראשון של תהילה הוא הזנחת הבת. היא הזניחה את בתה ולא הייתה שם בשבילה לאחר שאביה ואחיה מתו. היא טיפחה את החוץ ולא את הפנים.
  • החטא השני הוא בגידה. לא פיזיזת אלא רגשית. יש נתק רגשי בינה ובין בני המשפחה.

נושאים ומוטיבים מרכזיים:

• ירושלים:
  • ירושלים של מעלה-ירושלים השמימית והקדושה – מתוארת באמצעות פסוקים מכתבי הקודש.
  • ירושלים של מטה-ירושלים הארצית – תיאור של בתים ומגוון דמויות.
  • העיקרון הרב-גוני קיים גם כאן: שילוב השלם עם הפגום. נופיה של ירושלים מושלמים ביופיים, אולם בתיה וחצרותיה מוזנחים. מצבה של ירושלים פגום מבחינה פיזית (הבתים), סוציאלית (העוני), מוסרית (היחס לעניים) ולאומית (תחת שלטון זר). ירושלים היא מרכז העולם ומרכז האדם והיא מבטאת את האירועים הפנימיים והחיצוניים בחייה של תהלה: ביופיה, בקדושתה ובחורבנה היא מסמלת את חייה של תהלה תחת העונש הנורא. הצורך בתיקון ושיקום ירושלים מסמל את ניסיונותיה של תהלה לבקש מחילה ולכפר על חטא אביה.
• חטא וכפרה: משתלבים במוטיב המוות.
• מוטיב האור: מערכת מוטיבים המאירה את תהלה ואת תולדותיה (הנר הדועך המלווה את סוף חיי בנה של תהלה).
  • שרגא=נר בארמית.
• מוטיב ההכרה: להכרה יש משמעות חיובית. יכולתו של אדם "להכיר" מעידה על תפיסה נכונה וחיובית של המציאות.
• מוטיב החידוש: חידושים נקשרים למשמעויות שליליות. הרבנית מתעבת חידושים, תהלה אינה ששה לקראתן, והמספר מגחך על "חידושיו" של החכם, המצמצמים את הקשר שלו לעולם.
• מוטיב המים: הסיפור נפתח במים ונסגר במים. באקספוזיציה רואים את תהילה עושה מצווה הקשורה במים – היא מביאה דלי מים לאלה שקשה להם להביא לבד. בסיום הסיפור, המים ניגרים בחדרה לאחר שטיהרו בהם את גופתה.

הסגנון:

• פסקת הפתיחה:
  • הצגת המספר.
  • מציגה את מהותה של היצירה בשלושה מישורים שונים:
    • מעשיה של תהלה כנובעים מתכונותיה.
    • יוצרת רצון להכיר את תולדות חייה של תהלה.
    • ירושלים והיהדות כמיוצגות על-ידי תהלה (תיאורה של תהלה נלקח ברובו מתפילת שמונה-עשרה).
• פסקת הסיום
  • אווירת טוהרה וקדושה אופפים את החדר - כסיום ונעילה לחייה של תהלה.
  • סיפור המסגרת מתרחש, כביכול, בין ראש השנה (פסקת פתיחה) ויום כיפור (פסקת הסיום) - ימים של כפרת עוונות ומחילה על חטאים. חטאה של תהלה, יש לזכור, לא נמחל...
• הנימה הסגנונית אווירת הסיפור היא שקטה ואידילית כלפי חוץ, אך מלאת סימני שאלה ופקפוק מבפנים. הפקפוק כלפי סדר העולם והנהגתו באים לידי ביטוי באמצעות אירוניה:
  • פער בין הסגנון המקראי והעליבות של ירושלים.
  • הדגשת יתר של ה"עונש", אל מול ה"חטא" הלא-מוגדר.
  • תמימותה המוגזמת של תהלה (שליחת המכתב בכד...)
• עמדת המספר
  • מספר עד, מתערב ומהימן:
    • עד: הסיפור נכתב בגוף ראשון, מזווית ראיה מצומצמת ("גלגל עינו של אדם מצומצם").
    • מתערב: המספר מביע את עמדתו, בעיקר באמצעות אירוניה כלפי הדת (כלפי חידושיו של החכם, לדוגמא); יחד עם זאת, השקפת עולמו דטרמיניסטית מעיקרה ("אפשר שאילו דחיתי את הדבר אפשר שהיתה מאריכה ימים").
    • מהימן: פניות ישירות לקורא ("היאך אתם לא הכרתם אותה עכשיו?").
• הגיבורים אינם אדונים לגורלם – ומודעים לכך:
  • תהילה – מודעת למוות הקרב ואף מוזכר שמץ של רצון במוות ע"י דיבורה והתנהגותה. היא אומרת שה' קובע כמה זמן יחיה כל אדם וכל דבר בחיינו מוקצב לנו ולכן חיה גם הם מוקצבים לה והיא מודעת למוות הקרב ובא.
    • הגורל של תהילה – הסברים אפשריים:
      • "צדיק רע לו, רשע וטוב לו" הבנת האדם היא חלקית.
      • אלוהים מדקדק יותר עם הצדיקים – תהילה בשל צדיקותה, סובלת יותר.
      • אבות אכלו בוסר, ושיני בנים תקהנה – תהילה משלמת על חטא אביה.
    • מקריות בחייה של תהילה – חוסר שליטה:
      • ביטול החתונה עם שרגא
      • מות הילדים בתאריך זהה.
      • מות הבעל לפני שמצא את שרגא.
      • התנצרות הבת.
    • שליטתה של תהילה על דברים מסויימים בחייה:
      • קצב אמירת התהילים או המילים.
      • האופי שבו ניהלה את חייה לאחר האסונות.
      • חינוך הבת.
  • המספר – בתחילת הסיפור המספר פוגש את תהילה ואומר שיש מטרה לכל דבר ושאין "מקריות". לכן הוא מאמין שבגורלו נקבע להכיר את תהילה ולדבר איתה.

טלויזיה באינטרנט  |   משחקים    Copyright © 2007 Onlineparty-Sites     סרגל הרדיו  |   סיכומים בספרות