צפירה
/ מאת אתגר קרתללמוד ספרות בקלות
ניתוח הסיפור:
זמן ההתרחשות הוא שבוע מיום השואה ועד ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל. השפה פשוטה. משפטים קצרים ולא מסובכים. הרבה סלנג ("נקניק", "הטתניקים").
יש שיבושים לשוניים מכוונים ("שבאתי לביצפר" במקום כאשר באתי).
הדמויות:
אלי – אלי, המספר, מתאר את יום השואה בבית הספר כדבר שחוזר על עצמו מידי שנה, הוא לא מתמקד בתוכן אלא בדברים החיצוניים :
"באולם ההתעמלות סידרו במה מאולתרת ומאחוריה הדביקו ציורים של מחנות ריכוז וגדרות תיל על גבי בריסטולים שחורים"
אחרי שכמה מתלמידי כתות ט' דקלמו משהו על הבמה עולה "איש אחד די מבוגר עם סוודר בורדו" – אלי מתמקד בפרטים הלא חשובים ולא בסיפור של האיש על אושוויץ.
"הוא לא דיבר הרבה, רבע שעה בערך" – ההתייחסות ליום השואה הן של אלי התלמיד והן של בית הספר הוא כאל חובה שיש לקיימה.
בזמן הטקס, מה שמעסיק את אלי, זו הקרבה שלו לסיוון.
אלי מספר למנהל ששרון וגילעד גנבו את האופניים של שולם. המניעים של אלי הם אינם לגמרי "טהורים"; אחרי הכל, הוא לא ממש מתייחס לכאבו של שולם הקשור לשואה, כאשר שולם מספר שהוא היה בזונדרן קומנדו, אלי חושב על הקומנדו הימי.
"לא יכולתי לדמיין את שולם הרזה והקטן שלנו בשום יחידת קומנדו, אבל מי יודע, אולי".
חלק מהמניעים של אלי אנחנו מבינים הן מיחסו של אלי לסיוון – הוא מתרגש לשבת לידה, הוא מאושר כשהוא חושב שהיא דואגת לו, וכן מדבריו של שרון על כך שהוא פשוט מקנא בו.
אלי מנצל את הצפירה כדי לברוח ולהציל את עצמו בינתיים.
שרון – שרון ניראה כנער המושלם, הוא תלמיד מצטיין. יש לו את החברה היפה ביותר, והוא עומד להתקבל לקומנדו הימי.
אולם מאידך, הוא שחצן, מפני שהוא מטיח את הדברים האלה בפני אלי וטוען שמשום כך אלי מקנא בו.
כמו כן הוא חושב שהכל מגיע לו, אחרי שהוא משתמש באופניים של שולם הוא לא טורח להחזירם, הוא גם לא מרגיש שהוא עשה משהו לא טוב.
בזמן הצפירה הוא מפסיק את ההכנות להכאת אלי, ונעמד דום, מכיוון שהוא מתוכנת לעשות בדיוק מה שצריך. אבל תוך כדי עמידת הדום הוא מסנן קללה. מטרתו של הסופר היא להוכיח שאין אנשים מושלמים, וזה כולל גם את מי שאנחנו מצפים ממנו להיות מושלם.
אביו של שרון – בעל מעמד כלכלי גבוה והדרך שלו לפתור בעיות היא בתשלום כסף. הוא פשוט קונה לשולם אופני ספורט חדשות. הוא מתעקש ששולם ייקח אותם, למרות שאינן מתאימות לו. האב לא מנסה אפילו לחנך או ללמד לקח את בנו, ומכאן אנו למדים שהאשמה לא מוטלת כולה על שרון.
מנהל בית הספר – גם הוא, שאמור היה להיות דמות חינוכית, איננו כזה, למרות שהבטיח לאלי לא לגלות מי סיפר לו על האופניים הוא היחיד שיכול היה לגלות – הוא לא מקיים את ההבטחה.
צורי ואביב – הם חלק מהסביבה שמעריצה "דמויות מושלמות" כמו שרון. הם גם תורמים לשחצנות של שרון. הסופר מקדם את העלילה באמצעות הסיפור של צורי ואביב על מעשיהם של שרון וגלעד. הם מתארים מעשה שלילי (גניבת האופניים, חראקות ובירות) בהערצה. יש כאן ביקורת על החברה שמתעלמת ממעשים חמורים של מי שאותם היא מעריצה.
גלעד- הוא חלק מהחברה שנשרכת אחרי שרון, אין לו הרהורים שניים לגבי מעשיו של שרון. לגלעד יש תחושה שאם הוא החבר של התלמיד המקובל ביותר, משהו שב"הילה" של חברו מושלכת גם אליו.
גלעד מדבר על שרון בהערצה, הוא לוקח על עצמו לדאוג גם לחברתו של שרון. הוא משתתף עם שרון ב"חגיגה" שהם עורכים לרגל קבלתו של שרון לקומנדו הימי, ובסיום הוא גם משתתף עם שרון ברצון להכות את אלי. הוא מתאר כקולב שמחזיק את מעילו של שרון כדי ששרון יתפנה להכות את אלי.
סיוון – הדבר היחיד שמאפיין את דמותה הוא שהיא הבחורה היפה בשכבה ולכן היא גם חברתו של שרון. גם היא מעריצה את שרון ללא תנאי, היא אפילו מפילה את אלי בפח, כשהיא אומרת לו לא ללכת בדרך הראשית בידיעה ברורה שבדרך השנייה מחכים לו שרון וגלעד.
המטרה (=העזרה לשרון) מקדשת את האמצעים.
שמו של הסיפור:
שמו של הסיפור מהווה מסגרת לסיפור שמתחיל ביום השואה ומסתיים ביום הזיכרון לחללי צה"ל. לאלי אין שום משמעות ליום זה, בדיוק כפי ששום משמעות לא היתה בעיניו ליום השואה.
"פתאום משום מקום באה הצפירה" שכחתי שבכלל היום יום הזיכרון".
אלי אפילו לא טורח לעמוד בצפירה, מבחינתו הכי חשוב שהוא יכול לברוח.
"המשכתי ללכת הביתה, עובר ברחוב בין האנשים הקפואים כמו בובות שעווה, הצפירה עוטפת אותי במגן בלתי ניראה" – שום רגש והבנה אין לו כלפי האנשים שעומדים בצפירה.
שרון לעומתו עושה בדיוק מה שהסביבה מצפה ממנו, הוא עומד אך תוך כדי כך מסנן קללה.
מטרתו של הסופר היא להוכיח שגם אדם כמו שרון שהסביבה מעריצה, יכול להיות מושלם מבחינה חיצונית אבל גם לו יש פגמים באופי.