הבז
/ מאת בוקאצ'וללמוד ספרות בקלות
בסיפור זה עוסקים באירוניה, במסר ובסיום.
אקספוזיציה
-
מקום: איטליה, טסקאנה, פירנצה (תחילת העלילה) וקאמפי (בהמשך העלילה).
זמן: ימי הביניים ( ככלל - המאה חמישית עד החמש עשרה, בסיפורנו - המאה הרביעית) .
רקע חברתי: חברה פיאודלית בעלת מושגים ומוסכמות מסורתיים של רכוש וסטאטוס חברתי נוקשה. זו החברה שמתוכה מתפתחת הבורגנות של המאות הבאות. החברה היתה מורכבת משכבה מצומצמת של אצילים בעלי ממון אשר העסיקו את פשוטי העם ומהם בא להם הונם.
דמויות:
-
פדריגו אלבריגי – אציל אדיב וגיבור.
ג'ובאנה – אישה עדינה, יפה ועליזה.
הבז – שייך לפדריגו - אהוב עליו מכל וגם הנכס היחיד שנותר לו לאחר שכל רכושו אבד (בז באותם ימים הוא סממן של מעמד).
תחילת סיפור המעשה – הסיבוך
בעלה של ג'ובנה מת ומותיר לה ולבנה אחוזות בירושה. אחת האחוזות היא ליד אחוזתו של פדריגו וכך הם הופכים שכנים; בנה של ג'בנה מתיידד עם פדריגו, חושק בבז שלו ונופל למשכב. לאחר הפצרותיה של אמו הוא מספר לה שרק הבז ישפר את הרגשתו.
ג'ובנה ניצבת בפני דילמה:
ג'ובנה מחליטה לבקש את הבז למרות אי הנעימות.
מוטיב - זהו חלק של יצירה החוזר יותר מפעם אחת. חזרה זו מעוררת את תשומת לב הקורא, מדגישה את הנושא החוזר, מעצימה את סמליותו ומצביעה על חשיבות הנושא ועל תרומתו לתוכן היצירה. מוטיב הבז בסיפור הוא מוביל את כל העלילה – הוא מביא לחיבור ולאיחוד בין קטעים שבהם הוא מופיע.
הבז כסמל מייצג ערכים רבים:
-
כוח.
אצילות – נאמנות, יקר מציאות, פיקח, נאמן.
דבר נחשק מאוד.
היכולת להתעלות (ציפור מגביהת עוף).
הבז הוא בעל-חיים (ציפור) שמעבר לתפקידו הפשוט ביצירה זו, הוא רומז לערכים נעלים. שחיטתו של הבז מסמלת את סופם של הערכים, סופה של האצילות, סופה של הנאמנות וסיומה של היכולת להתרומם מעל המציאות היומיומית.
לאחר שנשחט הבז, נשחטו כל הערכים הנעלים ולכן פדריגו היה מוכן לשאת בסוף הסיפור את ג'ובאנה לאישה למרות שברור לו שהיא אינה אוהבת אותו. בנוסף, הוא גם הופך להיות אדם החרד לכספו, תכונה הפוכה לחלוטין לתכונה המתוארת בתחילת הסיפור.
לבז יש גם תפקיד בקידום העלילה: הוא זה הקושר בין הדמויות, הוא הסיבה להתקשרות ביניהן. הוא מפגיש בין פדריגו לבנה של ג'ובאנה, הוא הסיבה לביקורה של גובאנה אצל פדריגו והקרבתו האצילית היא הסיבה לכך שהיא נישאת לו. הבז הוא גם סמל לאהבתו חסרת המצרים של פדריגו.
הבז הוא המוטיב בסיפור – יש לו חשיבות עבור כל אחת מהדמויות:
-
עבור גובאנה – הבז הוא הסיבה לנקיטת יוזמה מצדה להיפגש עם פדריגו כדי להציל את בנה החולה. הדבר גורם לה חשבון נפש, שהרי היא יודעת שהוא אוהב אותה והיא לא החזירה לו אהבה מעולם. הבז מעמיד אותה במבחן בין נאמנותה לבנה, הרצון להביא לו את הבז, לעומת מחויבותה לפדריגו שהקריב את היקר לו מכל למענה. הבז זהו הדבר היחיד שיוכל לרפא את בנה הנער החולה, וכמובן בנה, זהו אהבת הנפש שלה והיא לא חדלה מלעודדו מפעם לפעם כשהיה חולה. רק בעזרת הבז הנער יוכל להבריא ולכן היא נאלצה ללכת לפידיריגו, למרות שלא היה בה האומץ לעשות זאת.
עבור הבן – מאז שהוא התחבר לפידיריגו, ומצא "תענוג" בציפורים וכלבים, הוא אהב מאוד את הציפור של פידיריגו – הבז, והשתוקק לקבל אותו ממנו ("ופעמים רבות ראה בעוף הבז אשר לפידיריגו, ותמצא הציפור חן בעיניו וישתוקק לקבלה ממנו"). הבז הוא בעל משמעות מיוחדת כלפי הנער כיוון שהנער נהיה חולה עקב געגועיו לציפור, והוא משתוקק לראותו, עד שהוא מפציר ומבקש מאמו להביא לו את הבז אשר לפידיריגו ("וירבו געגועי העלם לציפור אשר חלה מרוב געגועיו"). בסופו של דבר, הנער מת – בגלל שהבז מת. כביכול, הנער מת בגלל געגועיו העזים לבז ("ולא עברו ימים רבים, ובנה שבק חיים לכל חי, אם באשר גבר עליו הכאב על הבז כי לא ניתן לו...").
עבור פדריגו - הבז יקר משתי בחינות - הוא יקר ללבו, הוא משמש לו חברה וגם מהווה השריד האחרון לרכושו ולמעמדו הגבוה בעבר. הבז זהו הדבר היחיד שנשאר לו מהעושר שלו, לאחר שהוא בזבז את כספו מעל ליכולותיו. הציד באמצעות בזים מאולפים הוא ספורט יקר ועתיק ימים, שהיה מקובל מאוד בקרב מלכים ואצילים, כלומר, הבז סימל את מעמד האצולה. רק האצילים באמת היו יכולים לעסוק בציד זה. בנוסף, הבז זהו מקור הפרנסה של פידיריגו, בעזרת הבז הוא צד. מהסיום עולה שלבז יש תפקיד בחשיפת אופיו האמיתי של פדריגו. הקרבתו היא זו שמרשימה את גובאנה יותר מגינוני העושר והטקסים שהפגין בעבר. הבז גילה לגובאנה ולקורא את האדם שבפדריגו.
הפרשה המרכזית – שיא הסיפור
גובאנה כאלמנה צנועה ומכובדת אינה יכולה לבוא לבדה לביתו של גבר זר, על-כן היא לוקחת עמה אישה ללוותה. כשהיא מגיעה לביתו אין היא ניגשת ישר לעניין (אין זה מנומס) אלא מבקשת עילה לסעוד עמו בטרם תבקש את הבז.
ג'ובנה אומרת שבאה לפצות את פדריגו ולו במעט על הסבל הרב שגרמה לו בכך שלא נענתה לאהבתו. הפיצוי יהיה שהיא תזכה אותו בנוכחותה ותסעד אל שולחנו ביחד עם בת לווייתה.
אפשר לפרש שחצנות זו בקושי של ג'ובאנה לפרוש את בקשתה בפני פדריגו ולגשת מייד לעניין. כמו כן, ע"פ המנהגים המקובלים של הימים ההם– זה באמת אינו מעשה של מה בכך, כשאלמנה נכבדה, גבירה רמת מעלה, השומרת על שמה הטוב, באה מיוזמתה אל ביתו של שכן רווק ומסכימה לסעוד על שולחנו.
יש במעשה העזה של ממש, לכן היא גם מדגישה שבאה עם בת לווייתה. ג'ובנה יודעת ש היא נותנת לפדריגו מעין מתנה יקרה, אלא שהיא יודעת גם כי תבקשנה לתת לו מתנה יקרה עוד יותר.
מאחר והוא חולה אהבה אליה, הוא מקבל את התנצלותה ואף טוען שמעולם לא נגרם לו סבל מאהבתו אליה - למרות אי הגשמתה גרמה לו רק אושר.
גם הוא, כמו ג'ובנה, נוהג עפ''י קוד אבירי ומארח אותה בביתו (מכין סעודה) למרות שהוא חסר-כל. למעשה הוא נאלץ לעמוד במבחן משמעותי, מעשי, שבו הוא צריך להחליט לבחור בין הבז לג'ובאנה - ו... אין לו כל היסוס. הוא מקריב את הקורבן ההכרחי ובפנים "עליזות" מזמין אותה לסעודה.
כאשר ג'ובנה מחליטה שהגיע הזמן לבקש מפדריגו את בקשתה הגדולה היא עושה זאת בנאום ארוך (מחצית עמוד מתוך סך של ששה עמודים). להלן סיכומו :
נאומה של ג'ובנה: היא פותחת בקטגוריה על עצמה. אומרת לו שהיא מבינה שהתעלמותה ממנו עשויה להתפרש כרוע לב ואכזריות, ומתנצלת על העזתה. היא מסבירה שרק מי שיודע אהבת אם מהי, יבין ללבה. היא מסיימת בבקשתה ובהתנצלות נוספת, האומרת שהבז עשוי להציל את חיי בנה.
תגובתו של פדריגו – פדריגו נחשף לאכזבה נוספת: המחווה היחידה שהיה מסוגל לעשות בעוניו שהייתה אולי מקרבת אותם במשהו, חמקה זה עתה מידיו. הבז הופך קורבן שווא – שוב פדריגו נתן הכל ללא צורך, כמו בשעה שבזבז לשווא את כל רכושו כשלא נדרש ממנו, והוא עומד בידיים ריקות ברגע היחידי שנתבקש לתת. הוא פורץ בבכי.
חוסר התקשורת בניהם נמשך כשג'ובנה מפרשת את דמעותיו בכך שהוא נפגע מבקשתה, מרצונה לתבוע ולגזול ממנו את הבז היקר לו, ממנו יהיה קשה לו להפרד, וחוששת שיסרב למלא בקשתה. אך היא ממתינה עד שיתגבר על הבכי ואז פדריגו מסביר שלא יוכל למלא בקשתה, ומסביר לה את מה שקרה בדרך של בקשת מחילה.
מה בעצם קרה פה???
ג'ובנה הגיעה לפדריגו כאם נואשת, היא מתגברת על תחושת אי הנעימות כדי להציל את חיי בנה הגוסס. מבחינתה הסעודה היא תכסיס להוציא מידי פדריגו את הבז. והנה מסתבר לה שזה עתה סיימה לאכול אותו וכל ה"תרגיל" לא היה אלא מיקח טעות. למעשה היא מקבלת ממנו יותר משהעזה לקוות – אבל בצורה שאין לה כל ערך ביחס למטרה המבוקשת ושגם הורסת כל אפשרות לממשה עוד. לא רק שפדריגו היה מוכן לוותר על בעלותו על הבז למענה, אלא שאף לא היסס למחוק במו ידיו שריד יקר אחרון למעמדו הרם, ודווקא בכך שלל במו ידיו כל אפשרות לספק את מבוקשה.
כל הסיטואציה של הסעודה היא אירונית. שיא העלילה מעורר טעם של החמצה גדולה ואירוניה טרגית.
יש לשים לב שלשונם מעודנת ומסוגננת (לא אופיינית לדיאלוגים בסיפורים העממיים). זאת משום שהם אנשי חברה ובעלי נימוסים שעיצבו את סגנון דיבורם.
שניהם שומרים על מרחק בין המתרחש בלב ובין הדברים הנאמרים בקול, שכן אין היחסים בניהם כאלה, המאפשרים גילוי לב.
סיום והתרה
עיקרו של הסיפור מסתיים עם הגילוי המרעיש, ומה שעוד חשוב: קורבן השווא של פדריגו גילה לג'ובנה את גודל אהבתו ואת נדיבות לבו של פדריגו, אשר למעשה לא הכירה קודם.
בסיום הסיפור שוב באה לידי ביטוי האירוניה של הגורל: כל מה שנראה לגיבורים במבט ראשון, עם ההתפכחות (הגילוי שאכלו את הבז שיכול היה להציל את בנה של גובנה) ככשלון – נהפך להצלחה. הקרבת הבז הופכת להיות קורבן האהבה, שכן היא כאמור מובילה לנישואי גובנה ופדריגו, ומחזירה הכל לתקנו – את האושר האהבה והעושר. אבל, שוב, למרבה האירוניה הטרגית, רק מות הבן מבטיח את אושרו של פדריגו. אלמלא נאכל הבז, לו היתה גובנה מוותרת על גינוני הנימוס ומבקשת את הבז מייד, עם בואה, היה הנער מחלים ולא הייתה לגובנה עילה לבחור בפדריגו לבעל.
אילו היה הסיפור מסתיים בנקודת השיא של ההחמצה, היו בני האדם מוצגים כיצורים אובדים בעולם אבסורדי, שבו המעשים שלהם עצמם מחבלים במשאת נפשם במקום לקרב אותם אל מטרתם. אבל מאחר וזוהי יצירה עממית, לא משאיר הסיפור את גיבוריו אצילי הנפש לשאת את התוצאות הנוראות של מעשה הטעות שלהם, אלא ולגיבורים שהוכיחו את טוב לבם בעמדם במבחן קשה, ושכוונותיהם היו טובות מובטח אושר והצלחה. הסוף הוא אופטימי ומרגיע כיאה לעולם המעשיה. מבחינה זו הסיום הוא סגור.
מוסר השכל החברתי: "משבחת אני בן אדם הזקוק לעושר (עני) מעושר הזקוק לבן אדם" – תשובתה של גובנה מערערת את כל המוסכמות החברתיות של אותה תקופה
האדם, לדבריה, עדיף על הרכוש. לא הסטאטוס עושה את האדם אלא האדם עושה את הסטאטוס.
למחוק במו ידיו שריד יקר אחרון למעמדו הרם בעבר, ודווקא בכך שלל כל אפשרות לספק את מבוקשה. המסר בסיפור
לסיפור זה ישנו מסר אוניברסאלי (מתאים לכל זמן ולכל מקום) – כוחן של המוסכמות החברתיות גדול גם כיום.
הסוף הוא מעשי- רגשותיהם של השניים נשארו במקומם, ג'ובנה מחליטה להינשא לפדריגו, לא מתוך אהבה אלא מתוך הערכה, ורק לאחר שאחיה מפצירים בה להינשא*. מכל מחזריה נראה לה פדריגו העני כראוי ביותר לבחירתה. היא יודעת שהוא אדם טוב ושהוא באמת אוהב אותה.
האומנם סיום טוב לסיפור זה?
סיפור זה מסתיים בקלישאה (אמרה נדושה) – "חיי עונג ואושר" – באושר ועושר עד עצם היום הזה. אך למעשה, אמרה זו הינה אמירה בלבד, כי אין אושר, אין עושר ואין אהבה.
הסיום הוא למעשה סיכום אירוני ולא טוב. המספר לוקח את המוסכמה החברתית והספרותית "אושר ועושר" שמייצגת סיום טוב – והופך את הקלישאה ללא נכונה ואירונית.
*האחים ממלאים את מקומו של האב והבעל, מעצם היותם גברים. בכל מקרה הגברים הם האפוטרופסים של הנשים באותה התקופה.
מבנה הסיפור:
-
סיבוך = בעלה של ג'ובאנה מת. כמו כל קיץ, ג'ובאנה יצאה אל אחת האחוזות שיש לה בעלה, יחד עם בנה הנער. אחוזה זו נמצאת בקרבת האחוזה אשר לפידיריגו, ועקב כך התיידד הנער עם פידיריגו. הנער השתוקק לקבל את הבז - הציפור אשר לפידיריגו, אך הוא לא העז לבקש זאת. הסיבוך בסיפור זה הוא שמרוב געגועיו של הנער לציפור, הוא חלה.
מפנה = עקב מחלתו של בנה (בגלל געגועיו לציפור הבז) האם שאלה אותו מפעם לפעם האפ יש משהו אשר אליו הוא משתוקק – אך הנער לא השיב לה, עד ששמע את דבריה מפעם לפעם ואמר לה כי אם היא תוכל להביא לו את הבז שיש לפידיריגו, אז הוא בטוח יחזור למיטבו. ג'ובאנה שקלה את דבריו של בנה, כי ליבה ידע שפידיריגו אהב אותה שנים רבות והיא אפילו במבט אחד לא גמלה לו, אז איך היא תהיה מסוגלת ללכת לבקש ממנו את הבז, איך היא תמצא את האומץ?. למרות כל זאת, המפנה בסיפור הוא שרחמנותה לבנה גבר והיא אמרה לבנה כי היא מבטיחה שתלך ותביא לו את הציפור, וכך היא עשתה.
שיא = ג'ובאנה הלכה לבקר את פידיריגו והוא היה מאושר, הוא התרגש מאוד מהביקור כיוון שהיא אף פעם לא התארחה בביתו וזהו יום מיוחד. אך למרות זאת, אין באפשרותו לארח אותה ברמה שלה. הוא התבייש כיוון שלא היה לו מה להציג בשבילה, הוא לא יכל לכבד את הרמה שלה כי הוא היה עני. כיוון שלא מצא פרוטה ולא דבר לתת ולהגיש לג'ובאנה, הוא חשב בלבו "כי טוב יעשה אם ישים את בשרה למאכל לפני אישה כה נכבדה כאורחתו", וכך עשה. הוא הרג את הבז לארוחה. והוא ערך את השולחן והם ישבו לאכול. לאחר מכן, ג'ובאנה מצאה כי הגיע הזמן לגלות לו את סיבת בואה, וביקשה ממנו להציל את בנה החולה - להביא לו את הבז, אשר לא רצתה שיקרה לו אסון. וכעת פידיריגו לא ידע מה לענות כי ידע שהוא הרג כבר את הבז, וכי הוא כבר נאכל ונעלם. ג'ובאנה ראתה כי אפסה תקוותה להשיג את הבז וגדלה חרדתה על שלום בנה. ולא עברו ימים רבים ובנה מת, לאחר שגבר עליו הכאב על הבז שלא ניתן לו.
סיום = לאחר שג'ובאנה נשארה אלמנה, ללא בעל ובנה הנער מת, אחיה רצו שהיא תתחתן. אחרי זמן מה, שעברו עליה ימי בכי ודמעות רבים, חשבה ג'ובאנה כי אם היא תינשא אז זה יהיה רק לפידיריגו, ולמרות שאחיה בהתחלה התנגדו קצת, הם ידעו כי הוא איש טוב. ג'ובאנה ופידיריגו התחתנו והוא שמח אשר יש לו אישה שהוא אוהב כל-כך ושהביאה לו גם עושר רב, והיה לאיש אחר – משכיל וחרד לשמור על הכסף ולנהל את עסקיו, וישבע איתה נחת שנים רבות. במהלך הסיפור, רוצה פדריגו לשאת את ג'ובאנה לאישה, ובסוף הסיפור, בפועל, הוא באמת נשא אותה לאישה, אך היא נישאת לו כברירת מחדל, כלומר, בגלל לחצים מצד המשפחה, היא נישאת לו ולא מכיוון שהיא אוהבת אותו. שוב נעשה כאן מעשה אירוני.
עולמו של הסיפור:
"הבז" שהוא אחד הסיפורים הידועים ביותר בתולדות הספרות, מגולל עלילה, המעוררת בשיאה טעם של החמצה גדולה ושל אירוניה טרגית. גינוני הנימוס המאופקים, שאותם מקפידים גיבורי הסיפור לקיים בדקדקנות גם בהיותם נתונים בצרה גדולה, משהים מידע נחוץ, מונעים קומוניקאציה יעילה ומביאים לכך שמעשה הקרבה נואש לא ייפגש עם צורך נואש בו אלא ייהפך לקורבן שווא, שאין לו תקנה. מונה ג' ובאנה המגיעה אל פידיריגו כאם נואשת, הדוחקת לצדדיו תחושות של אי נעימות כדי להציל את חיי בנה הגוסס, מקבלת ממנו יותר משהעזה לקוות – אך בצורה שאין לה כל כרך ביחס למטרה המבוקשת ושאף הורסת כל אפשרות למימוש המטרה. לא רק שפידיריגו היה מוכן לוותר על בעלותו על הבז למענה, אלא שאף מחק במעשהו שריד יקר אחרון למעמדו הרם מלפנים – ודווקא בכך שלל במו ידיו כל אפשרות לספק את מבוקשה.
אילו נתחבר אל הסיפור על ידי סופר מודרני, קרוב לוודאי שעלילתו הייתה מסתיימת בנקודת הביא של ההחמצה המציגה את בני האדם כיצורים אובדים בעולם אבסורדי, שבו מעשיהם מחבלים במשא נפשם במקום לקרב אותם למטרתם. אבל עולם התוכן בסיפור הזה של בוקאצ'ו אינו העולם האבסורדי והקרוע של האשם בספרות המודרנית, אלא העולם האופטימי והמרגיע של המעשייה העממית, המבטיחה אושר והצלחה לגיבוריה שהוכיחו את מידותיהם התרומיות בעמדתם במבחן קשה. כדרך המעשייה העממית, אין הסיפור משאיר את גיבוריו אצילי הנפש במעשה הטעות הנורא בתוצאותיו אלא ממשיך ומביא אותם לחוף מבטחים מאושר, שבו הם זוכים לקבל שכר עם התכוונותם לטוב ועל תום ליבם.