דבר קטן וטוב
/ מאת ריימונד קארברללמוד ספרות בקלות
את הסיפור ניתן לחלק לשלושה חלקים:
-
חלק ראשון – עד התאונה.
חלק שני – עוסק בימי אישפוזו של סקוטי בביה"ח, בהמתנה בת שלושה ימים של ההורים עד למותו.
חלק שלישי – ביקור ההורים אצל האופה.
רעיונות מרכזיים בסיפור:
-
שבריריות הקיום וחוסר האונים האנושי -
-
שבריריות הקיום: הסיפור שם ללעג את היומרה כי התבונה האנושית וההתקדמות הטכנולוגית יושיעו, מושמת לאל. בטחונו המופרז של הרופא מוצג באופן אירוני. אמונו העיוור של הווארד (האבא) ברופאים ובאחיות מופיע כאמון שאין לו בסיס. הסיפור מדגים את קיומם של כוחות שרירותיים (גורל) וחסרי פשר השולטים בחיינו. רק טלטלה כתוצאה מאירוע טראומטי גורמת לאדם להיות מודע לשבריריות של הקיום האנושי.
חוסר האונים האנושי : המוות מופיע באופן שרירותי. סקוטי הוא רק בן 8 במותו המתרחש ביום הולדתו. המומחים לא מצליחים לאבחן את המצב, הם חסרי אונים. מה שמדגיש את אוזלת היד האנושית כנגד הכוחות השולטים בעולם.
-
ההדגשה על השעה אינה מקרית – יש קושי בהיענות לאחר בשל השעה המאוחרת.
אן אוכלת שלוש לחמניות – שוב אזכור ללוקאס.
התדפקותם של בני הזוג על דלת האופה מזכירה את הנאמר בהמשכו של הפרק – בני הזוג דופקים מתוך כאב ואומללות. הדפיקה האמיתית והבקשה כאן הן מטאפוריות: דפיקה על ליבו של האחר (ולא על דלתו) והצורך בהשתתפותו בצער ובנחמתו.
אנלוגיה:
הרופא והאופה – אנלוגיה מקבילה וניגודית: בין הרופא והאופה קיימות הקבלות אך נראה כי השונה רב על המשותף. שתי הדמויות על אף כל ההבדלים ביניהן (מעמד, השכלה, לבוש וכו') נותנות שירות חיוני: הרופא מרפא בני אדם והרופא מאכיל אותם. אולם האחד מוערך ומכובד (ולא מצליח בעבודתו) והאחר פחות (וכן מצליח).
הרופא מלא יומרה, ביטחון וחשיבות עצמית ואילו האופה יודע את מקומו ואינו מתיימר. שניהם שוגים בשל חוסר ידע – האדם טועה מעצם היותו אדם.
הרופא טועה מתוך בשאננות – אילו היו מאבחנים את האוטם בזמן והיו מנתחים, ייתכן וסקוטי היה ניצל. לעומתו, האופה מילא את תפקידו כראוי – העוגה הייתה מוכנה בזמן. האופה לא איכזב, בניגוד לרופא.
זעמו של האופה התעורר כאשר העוגה לא נלקחה במועד. הוא לא יכול היה לדעת מה קרה ואילו הרופא שאמור היה לדעת – דווקא הוא מתגלה כמי שהיומרה שלו כוזבת ומאכזבת.
הרופא והאופה מביעים באופן מילולי את צערם ואולם הרופא, הבטוח בעצמו, אימץ לעצמו גישה פטרונית והוא מחבק את אן וכורך את זרועו סביב כתפו של הווארד. האופה נמנע מכל מגע פיזי. האופה, לעומתו, מכיר במעמדו וממהר לשרת: מביא כוסות, מוזג קפה, מגיש לחם ועוד.
בפי הרופא אין אף מילה של התנצלות ודווקא האופה מביע צער עמוק ואף מבקש סליחה מבני הזוג. האופה ממש נמצא עם בני הזוג בצערם.
הרופא "משחק" לאורך כל הסיפור את תפקיד ה"רופא" ואינו חורג ממנו.
האופה "שובר את הכללים" וחורג מן המסגרת של נותן שירות-מקבל שירות. בני הזוג הופכים להיות אורחים של האופה.
ההבדל בישות של האופה והרופא בא לידי ביטוי בנכונות להיות עם האחר הסובל. הרופא מאמץ גישה עניינית ואילו האופה עוזב את כל עיסוקיו, משבית את כל התנורים ומתמסר כולו לבני הזוג הכואבים. אין ספק שהלחם המופיע בסיום כפריט סימלי – לחם הוא מוצר חיוני ובסיסי לקיום האנושי. האופה הוא המעניק לחם – הלחם מסמל חמלה והשתתפות בסבל האחר. האופה מעניק לבני הזוג "דבר קטן וטוב" – הלחם במשמעותו הסימלית.
סיכום:
סקוטי, בנה של משפחת וייס, נפטר מ"אוטם סמוי". נראה שמשפחת וייס בעצמה חיה במעין "אוטם" בזמן ההמתנה ליד מיטתו של סקוטי, אין אזכור של משפחה או חברים המגיעים לביקור בביה"ח לקחת חלק בנטל. נמסר כי לאן יש אחות ושטר קרובי משפחה אליהם היא מתקשרת ומדווחת על המצב. בני הזוג חוו את השעות הקשות לבד. בני הזוג מקימים מע' יחסים עמוקות עם אף אחד מלבד עצמם. (לא משפחה, לא חברים ואף השכנים מוזכרים אך ורק בהקשר של האכלת הכלב – וגם את זה הם לא עושים). האדם הבודד מוצא נחמה אצל איש זר לחלוטין – מסר.