דבר קטן וטוב

 / מאת ריימונד קארבר

ללמוד ספרות בקלות

סיכומים בספרות  >>  הסיפור הקצר  >>  סיפורים מתורגמים  >>  

דבר קטן וטוב

את הסיפור ניתן לחלק לשלושה חלקים:

  1. חלק ראשון – עד התאונה.
  2. חלק שני – עוסק בימי אישפוזו של סקוטי בביה"ח, בהמתנה בת שלושה ימים של ההורים עד למותו.
  3. חלק שלישי – ביקור ההורים אצל האופה.


רעיונות מרכזיים בסיפור:

  1. שבריריות הקיום וחוסר האונים האנושי -
    • שבריריות הקיום: הסיפור שם ללעג את היומרה כי התבונה האנושית וההתקדמות הטכנולוגית יושיעו, מושמת לאל. בטחונו המופרז של הרופא מוצג באופן אירוני. אמונו העיוור של הווארד (האבא) ברופאים ובאחיות מופיע כאמון שאין לו בסיס. הסיפור מדגים את קיומם של כוחות שרירותיים (גורל) וחסרי פשר השולטים בחיינו. רק טלטלה כתוצאה מאירוע טראומטי גורמת לאדם להיות מודע לשבריריות של הקיום האנושי.
    • חוסר האונים האנושי : המוות מופיע באופן שרירותי. סקוטי הוא רק בן 8 במותו המתרחש ביום הולדתו. המומחים לא מצליחים לאבחן את המצב, הם חסרי אונים. מה שמדגיש את אוזלת היד האנושית כנגד הכוחות השולטים בעולם.
  2. דרכי התמודדות (מנגנוני הגנה) – כדי להתמודד עם פחד, אדם נוטה להשתמש כל הזמן בהיגיון, ההבנה אמורה להרגיע. הרעיון הוא ליצור טיעונים רציונליים שיסייעו בהתמודדות. האב, מנסה למזער את האירוע "במקום לישון בבית...הוא ישן בביה"ח", הוא מרגיע את אישתו ואת עצמו: "ככה הוא צריך להיות ברגע זה". הוא מעודד את עצמו וטוען שהילד זקוק רק לטיפול רפואי. דרך נוספת למצוא מפלט מהחרדה היא מתן אמון במומחים. אם הידע נתפס כמקור הרגעה, אז מי שבידו הידע, ניתן להתלות בו. הדאגה מובילה את בני הזוג לפנות לאלוהים: אן מתוודה והווארד אפילו מגלה לה שכשנסע בדרך לביה"ח הוא התפלל. גם משפחתו של פרנקלין אומרת שכל מה שהם יכולים לעשות ברגעים אלה זה רק לקוות ולהתפלל. ייאוש וחוסר אונים מוביל את הדמויות בסיפור לפנות לכוח עליון. אולם האל נשאר שותק ואדיש ובסופו של דבר הילד מת. הבדידות אופפת את בני הזוג והנחמה היחידה האפשרית היא חמלתו של הזולת, השתתפותו בצער. במצב של חרדה, ייאוש, חוסר אונים וכד' כל מה שנשאר זה אדם לאדם.
  3. דמיון התגובות האנושיות – הדמויות בסיפור באות לייצג כל אדם בסיטואציה דומה. הסיפור מדגיש דמיון בין בני האדם גם אם הם באים מרקעים שונים ואישיותם שונה. רפרטואר (מכלול) התגובות האנושיות הוא מוגבל ודומה ביסודו. התגובה לאירוע טראומטי הוא פחד ודאגה. משפחתו של פרנקלין שונה לחלוטין ממשפחת וייס (מבחינה סוציו-אקונומית) אבל הסיטואציה הדומה יוצרת מכנה משותף – שתי המשפחות פוחדות ופונות לאל.
  4. הרעיון המרכזי – הצורך בקשב של הזולת – כבר בתחילת הסיפור אן צמאה לקשר, היא מספרת לאופה על יום הולדתו של סקוטי, האופה מסתפק בקשב. אן מנסה לנחם את עצמה שאין האופה גס רוח אלא רק קצר בזמן. גם במפגש עם משפ' פרנקלין אן מבקשת "לספר להם יותר". הרעיון שחוויות דומות מאפשרות אמפטיה, הבנה ושיתוף, חוזר בסיפור. כך למשל, מניחה אן שבשל גילו המבוגר של האופה יש לו ילדים (ואין לו) והיא תמהה נוכח אדישותו לסיפורה על יום ההולדת. שיאה של ההתקרבות הנובעת ממצוקה משותפת היא בתיאור מע' היחסים בין אן והווארד, מתוארת מע' יחסים יפה בין בני הזוג. אן מרגישה שהם ביחד בצרה הזאת, כלומר השותפות בסבל מקלה. הדאגה המשותפת יצרה חיבור והבנה עמוקים גם ללא מילים. הדגשה מופיעה במשפט הבא: "כל אחד מבני הזוג חש את המתרחש בפנים הזולת... מכוח הדאגה נעשו שקופים...".
  5. ערך החמלה הנוצרית – הנימה הנוצרית עולה בסופו של הסיפור. ערך נוצרי מובהק הוא אהבת הזולת. להבהרת הפס' "ואהבת לרעך כמוך" מובא ב"לוקאס" הסיפור על השומרוני הטוב. השומרוני מטפל ביהודי שנשדד ונפצע ואף מביא אותו לבית מלון ומשלם כסף לבעל המלון. האופה בהתנהגותו מדגיש את הערך – בתחילה, האופה אינו מבין את מבוקשם של השניים, הוא מלא זעם על פרנסתו שקופחה. המבט הפראי שאן נועצת בו מעורר בו חשש מפני אלימות. אולם, לאחר שאן מספרת לו שהעוגה לא נלקחה מכיוון שהילד מת, משתנה התנהגותו. האופה מניח את המערוך על הדלפק, מושיב את בני הזוג ומביע באוזניהם את צערו העמוק והוא מגלה כלפיהם הבנה וחמלה שאין עמה טובת הנאה ואינה תלויה בדבר. עוד שתי נקודות דמיון הקושרות את הסיפור לברית החדשה הם:
    • ההדגשה על השעה אינה מקרית – יש קושי בהיענות לאחר בשל השעה המאוחרת.
    • אן אוכלת שלוש לחמניות – שוב אזכור ללוקאס.
    • התדפקותם של בני הזוג על דלת האופה מזכירה את הנאמר בהמשכו של הפרק – בני הזוג דופקים מתוך כאב ואומללות. הדפיקה האמיתית והבקשה כאן הן מטאפוריות: דפיקה על ליבו של האחר (ולא על דלתו) והצורך בהשתתפותו בצער ובנחמתו.

אנלוגיה:
הרופא והאופה – אנלוגיה מקבילה וניגודית: בין הרופא והאופה קיימות הקבלות אך נראה כי השונה רב על המשותף. שתי הדמויות על אף כל ההבדלים ביניהן (מעמד, השכלה, לבוש וכו') נותנות שירות חיוני: הרופא מרפא בני אדם והרופא מאכיל אותם. אולם האחד מוערך ומכובד (ולא מצליח בעבודתו) והאחר פחות (וכן מצליח).
הרופא מלא יומרה, ביטחון וחשיבות עצמית ואילו האופה יודע את מקומו ואינו מתיימר. שניהם שוגים בשל חוסר ידע – האדם טועה מעצם היותו אדם.
הרופא טועה מתוך בשאננות – אילו היו מאבחנים את האוטם בזמן והיו מנתחים, ייתכן וסקוטי היה ניצל. לעומתו, האופה מילא את תפקידו כראוי – העוגה הייתה מוכנה בזמן. האופה לא איכזב, בניגוד לרופא.
זעמו של האופה התעורר כאשר העוגה לא נלקחה במועד. הוא לא יכול היה לדעת מה קרה ואילו הרופא שאמור היה לדעת – דווקא הוא מתגלה כמי שהיומרה שלו כוזבת ומאכזבת.
הרופא והאופה מביעים באופן מילולי את צערם ואולם הרופא, הבטוח בעצמו, אימץ לעצמו גישה פטרונית והוא מחבק את אן וכורך את זרועו סביב כתפו של הווארד. האופה נמנע מכל מגע פיזי. האופה, לעומתו, מכיר במעמדו וממהר לשרת: מביא כוסות, מוזג קפה, מגיש לחם ועוד.
בפי הרופא אין אף מילה של התנצלות ודווקא האופה מביע צער עמוק ואף מבקש סליחה מבני הזוג. האופה ממש נמצא עם בני הזוג בצערם.
הרופא "משחק" לאורך כל הסיפור את תפקיד ה"רופא" ואינו חורג ממנו.
האופה "שובר את הכללים" וחורג מן המסגרת של נותן שירות-מקבל שירות. בני הזוג הופכים להיות אורחים של האופה.
ההבדל בישות של האופה והרופא בא לידי ביטוי בנכונות להיות עם האחר הסובל. הרופא מאמץ גישה עניינית ואילו האופה עוזב את כל עיסוקיו, משבית את כל התנורים ומתמסר כולו לבני הזוג הכואבים. אין ספק שהלחם המופיע בסיום כפריט סימלי – לחם הוא מוצר חיוני ובסיסי לקיום האנושי. האופה הוא המעניק לחם – הלחם מסמל חמלה והשתתפות בסבל האחר. האופה מעניק לבני הזוג "דבר קטן וטוב" – הלחם במשמעותו הסימלית.

סיכום:
סקוטי, בנה של משפחת וייס, נפטר מ"אוטם סמוי". נראה שמשפחת וייס בעצמה חיה במעין "אוטם" בזמן ההמתנה ליד מיטתו של סקוטי, אין אזכור של משפחה או חברים המגיעים לביקור בביה"ח לקחת חלק בנטל. נמסר כי לאן יש אחות ושטר קרובי משפחה אליהם היא מתקשרת ומדווחת על המצב. בני הזוג חוו את השעות הקשות לבד. בני הזוג מקימים מע' יחסים עמוקות עם אף אחד מלבד עצמם. (לא משפחה, לא חברים ואף השכנים מוזכרים אך ורק בהקשר של האכלת הכלב – וגם את זה הם לא עושים). האדם הבודד מוצא נחמה אצל איש זר לחלוטין – מסר.