כינורו של רוטשילד

 / מאת צ'כוב

ללמוד ספרות בקלות

הסיפור כינורו של רוטשילד עוסק בתחושת ההחמצה. במהלך חייו אדם מפתח ציפיות מעצמו ומחייו - אשליות שבסופו של דבר אינן מתממשות. במקומן הוא חווה החמצות ואכזבות. במקום לחיות את האני האוטנטי שלו הוא חי אני מזויף, ממורמר ומרוחק ממי שהוא באמת. הוא איננו מחובר לעצמו ומאבד את הקשר עם אהוביו ועם עברו. הוא שבוי בגעגועים להגשמה עצמית שאיננה מתממשת לעולם ורק מוסיפה לתסכל. הוא עוטף את עצמו בשריון אטום של כעס ונרגנות– עד אשר מתרחש משבר לא צפוי בחייו, השריון נסדק באחת והוא נשבר. לפני מותו הוא זוכה לתיקון. אותו רגש שנחשף בו וגרם לשבירתו, הביא למפגש מחודש עם האני האמיתי שלו. באמצעות ההבנה הוא זוכה לפיוס עם עצמו ועם העולם. הסיפור מנסה להבין כיצד קורה שאדם מתרחק עד כדי כך משורשי עצמיותו. הגורמים, יותר מאשר מקורם באדם עצמו – מקורם בחברה, בסביבה המנוכרת חסרת החמלה והחסד.

אקספוזיציה

• הדמות הראשית: יעקב "ברונזה"-כינוי, מתכת זולה.
  
  
• דמות משנית: מארפה, אישתו.
  
  
• דמות נוספת: רוטשילד "יהודון"
  
  
• המקום: עיירה קטנה.
  החדר בו גרים מארפה ויעקב- חדר קטן, שיש בו חפצים: תנור, מיטה זוגית, מארפה, ארונות קבורה וכלי בית.
  
  
• זמן: אין הגדרה של זמן. לשון הסיפור נמסרת בעבר.
  
  
• סיום האקספוזיציה: "בשישה בחודש מאי..."

אופיו של יעקב נמסר לנו מהאקספוזיציה ומתואר לנו כאדם שלילי בעל תכונות אופי שליליות, יעקב הוא מיזנתרופ . מיזנתרופ הוא אדם ששונא בני אדם, שלא מסתדר עם חברת אנשים אחרים, הוא אדם שאוהב את עצמו והוא רואה בחברה האנושית כאויב. יעקב הוא אדם שכל חייו מחושבים לפי רווח והפסד, הוא אדם קמצן שהמקצוע שלו הפך אותו לאדם קשה, בלתי נסבל, עד כדי מצב שגם אשתו שמחה למות כדי להיפרד ממנו לעולמי עולמים.

הדמויות ביצירה

• יעקב "ברונזה"-הדמות המרכזית.
• מארפה-אשתו של יעקב.
• רוטשילד- היהודון שיעקב שונא, נגן בכלי זמר.
• הרופא שאמור לטפל במארפה.

הדמויות ביצירה עונות להגדרה של "עלובי החיים". הן דמויות מרירות, כועסות וניכר בהן שחוסר שביעות רצון אופף את חייהן, אלה דמויות שליליות, כועסות שמרגשיות שמזלן לא שיחק להן, כאילו החיים התאכזרו אליהם. הדמויות ביצירה צבועות בצבעים אפורים, הם דמויות קרות בינם לבין עצמן ובינן לבין הסביבה. הרופא לדוגמא הוא רופא זועף שנותן תחושה שהוא צריך לטפל באנשים לא מתוך רצון ודאגה אלא מתוך כורח. הדמויות די משקפות את האווירה בעיירה, אווירה מתה, של מוות. למרות שיש באותה עיירה תזמורת שמנגנת בחתונות, נושא החתונות כמעט ולא מוזכר ואין עליו שום התערבות משום שהיצירה דנה באנשים חיים-מתים ולא בשמחות האמיתיות של החיים.

מבנה הסיפור: מעגל פנימי וחיצוני

• מבנה הסיפור הוא קלאסי למהדרין: אקספוזיציה ושגרת המציאות -> סיבוך -> נקודת מפנה -> נקודת שיא -> סיום.
• ניתן לשרטט את מהלך העלילה כמהלך של התקרבות בין שני מעגלים:
  
  מעגל פנימי: חייו הקונקרטיים של יעקב- עיסוקו, יחסיו עם אשתו, השינוי שחל בו.
  מעגל חיצוני: מעגל פילוסופי – החיים כחשבון נפש, המוות כחלק ממשמעות החיים, הזמן העובר וההרסני.
• בתחילת הסיפור המעגלים מאד רחוקים זה מזה, שכן את המעגל החיצוני מבין רק הקורא. ככל שהסיפור מתקדם הולך יעקב ומבין את משמעות חייו, וכך גם בתודעתו נוצרת התקרבות בין המעגלים.

הסיבוך
מחלתה של מארפה ושמחתה לקראת המוות הקרב.

נקודת המפנה
לאחר מותה של מארפה, יושב יעקב על שפת הנהר - נזכר ביחסו המחפיר של הרופא שלא טיפל באשתו וכועס על כך, מבצע חשבון נפש ביחסו שלו לאשתו ומגיע להכרה שעליו לכפר בדרך כלשהי על מעשיו.

נקודת השיא (פואנטה)
הניגון של יעקב שהביא אותו להרהור שבסופו ההחלטה להעניק את כינורו לרוטשילד ובכך לפייס אותו על חטאו כלפיו. במסירת הכינור יש משום כפרה סמלית על התנהגותו הבוטה והאלימה של יעקב לאורך כל השנים.

סיום הסיפור
הכינור של יעקב מפיק צלילים מרגשים בנגינת בעלו החדש – רוטשילד.

כותרת הסיפור

כותרת הסיפור "כינורו של רוטשילד" מוליכה שולל את הקורא. רוטשילד שבסיפור אינו הנדיב הידוע, אינו כנר, הכינור אינו שלו עד סמוך לסיום, ואף אין הוא הגיבור אלא רק דמות משנית בסיפור – חלילן חתונות, יהודי עלוב ועני.
הטעיות אלו העולות מכותרת הסיפור, באות במפתיע על תיקונן בסוף הסיפור: רוטשילד אכן "מתעשר" בירושה, הופך להיות בעל הכינור, חדל מן החליל ונעשה כנר הממשיך את ניגונו של יעקב.
אמצעי עיצוב זה, שותף למבנהו הקלאסי של הסיפור ביצירת תיקון לבעיה אנושית-מוסרית שהוצגה וטופלה במהלכו. כותרת הסיפור מהווה את תוצאתו המוצלחת של התהליך שהתרחש בחייו של גיבור היצירה – יעקב.

אפיון הדמויות

יעקב איפאטוב (ברונזה)
תיאור חיצוני-

• הדמות המרכזית, אדם חסון, בן 70.
• אדם עני, בונה ארונות מתים ומנגן בכינור בתזמורת יהודית.

כינוי-
"ברונזה" – זהו כינוי של פחיתות. נאמר עליו שאם היה מתגורר בעיר הגדולה היה זוכה לכינוי מר יעקב. השם ברונזה רומז לקשיות אופיו של יעקב. (ברונזה = ארד – סוג של נחושת מעורבת בבדיל ועופרת).

עולמו הרגשי של יעקב-

• יעקב מתגלה כאדם סובל, הרואה בדרך-כלל את חצי הכוס הריקה: עסוק בהפסדיו, ממורמר ומנוכר לזולת, אדיש רגשית לאשתו, תקוף ברוח רעה ודיכאוני.
• רק בסוף הסיפור מתחוור לנו שהנגינה בכינור הינה אמצעי העוזר לו להימלט מתחושותיו, שכן באמצעותה הוא נותן להן פורקן. הנגינה הינה מקור בריחה, מחד, אך גם פן רגשי – אמצעי לביטוי רגשות, מאידך.

השקפת עולמו של יעקב-
מערכת המושגים עמה הוא מזדהה מורכבת משלושה אלמנטים: רווח והפסד כספי, יחס לזולת, היחס לכינור.

• רווח והפסד כספי: התייחסותו למתרחש מתקיימת על-פי קנה-מידה אחד בלבד - כמה רווח הוא יראה ממנו... – יעקב מרגיש תמיד שהוא מפסיד כסף (הוא כועס שאדם מסוים מת בעיר הגדולה וייקבר שם, לאחר שחיכה שנתיים שימות; הוא סופר ימי חג ושבתות כימים של הפסדים; הוא בונה לאשתו ארון מתים (בעודה בחיים) וחושב תוך כדי כך שהוא לא ירוויח כסף על ארון זה).
• היחס לזולת: יעקב מתייחס בגסות רוח לזולת. הוא נוהג באשתו כבחפץ ("ובחדר ההוא – מארפה, תנור, מיטה לשניים, ארונות מתים, שולחן עבודה וכל מטלטלי משק הבית"). הוא קמצן – לא מרשה לאשתו לשתות תה כדי לא לבזבז כסף. הוא מתייחס בגסות לאשתו, גוער בה, מפחיד אותה ומאיים עליה. מעולם אינו מפגין חיבה כלפיה, מעולם לא מביא לה דבר מתיקה מהחתונות בהן הוא מנגן. כאשר הוא מלווה אותה למרפאה, הוא מנסה לשכנע את החובש לטפל בה בהגדירו את רצונה לחיות במלים: "הרי גם חרק מתחשק לו להוסיף ולחיות".
  יעקב שונא יהודים והדבר ניכר ביחסו האלים כלפי רוטשילד היהודי.
• היחס לכינור: הכינור הוא חביבו של יעקב. זהו האמצעי המרגיע בחייו. דרכו הוא מבטא את רגשותיו.

התנהגות-
תוקפנות פעילה, הנובעת מעולם מושגים מעוות ועולם רגשי נסער.

נקודת המפנה ומשמעותה-

• נקודת המפנה בסיפור: גסיסתה של מארפה והגילוי שהיא שמחה לנטוש את
  העולם הזה. ("דומה היה, שאכן עומדת היא למות ומרוצה לנטוש סוף סוף את
  הבקתה הזו, את ארונות המתים ואת יעקב...").
• הוא מתחיל להתבונן בעברו, מחפש משגים ודברים אותם צריך היה לעשות –
  ולא עשה. שני ממדים באים לידי ביטוי: הזיכרון וההבנה. שני ממדים אלו הם
  שיוצרים שינוי בנפשו של הגיבור.

המונולוג הפנימי ליד הנהר – המפתח להבנת משמעות הסיפור-

• יעקב מפתח יחס רגשי לעץ הערבה: "איכה הזקנה המסכנה". יעקב מתייחס לחפץ בצורה אנושית, ניגוד מוחלט לתדמיתו.
• ההזכרות בתינוקת מצביעה דווקא על אטימותו המדהימה: הוא שכח שהיתה לו אי-פעם ילדה…
• לתדהמת הקורא, יעקב מצטער שחיות הבר נטשו את המקום. יצרו האסתטי של יעקב צף וגואה בו.
• במונולוג עצמו עסוק יעקב, כרגיל, במאזני רווח-הפסד, אך במונולוג מתגלעים כבר הסדקים, הקרעים והשינויים שחלים בדמות:
  א. למרות גאוותו המקצועית, הוא מגיע למסקנה חדשה – "להשיט כאן אסדות, טוב מלהתקין ארונות מתים".
  ב. "החיים חלפו לריק… העתיד אינו צופן תקווה…" - יעקב, לראשונה, קושר משמעויות לחייו, והוא מבין את חוסר התוחלת והתועלת שבהם.
  ג. "מה יש בו בעצם, באדם…" – ניסוח חוויותיו באופן מכליל, ולא באופן סובייקטיבי טהור.
  ד. "מדוע אין הבריות מניחים לזולתם לחיות?" – יעקב אינו מבין מדוע התנהג בצורה כה גסה ואלימה עד עכשיו. עכשיו – גם תוקפנותו מהווה "הפסד" ולמושג "הפסד" ניתן כבר להעניק משמעויות שאינן בהכרח כספיות!
  ה. "לולא השנאה והרשעות, יכולים היו בני האדם להביא תועלת עצומה לעצמם ולזולתם". בפעם הראשונה מנסח יעקב את עצמו באופן שאינו תועלתני-סובייקטיבי, אלא בראייה אלטרואיסטית-כוללנית.
  

מארפה

• דמות פסיבית, הסובלת מגסותו של בעלה ומזיכרון התינוקת המתה.
• היא שבעת רצון ממותה הקרוב.

רוטשילד

• חזותו החיצונית - חדה וקריקטוריסטית; נגינתו - פתטית ובכיינית.
• שמו קשור - על דרך הגרוטסקה - בשמו של רוטשילד, הנדיב הידוע...

מוטיב הכינור

למוטיב הכינור מספר משמעויות ותפקידים בבניית רצף העלילה:

• הארת דמותו של יעקב כניגודית ואמביוולנטית: בונה ארונות ונגן כאחד.
• הכינור משמש כנשמתו של יעקב; הוא מניח את כינורו למראשותיו בלילות ונוגע במיתריו. כך הוא מביע רגשות שאין בכוחו לבטא במלים.
• הארת הצד האבהי שביעקב: לפני מותו מתייחס יעקב אל הכינור כאל ילד ("יישאר ביתמותו") אולי על-חשבון בתו אותה אינו זוכר.
• הכינור והניגון משמשים כאמצעי היחיד לדיאלוג בין יעקב ובין רוטשילד. זהו האלמנט היחיד המשותף להם… באמצעות הנגינה מתחולל שינוי אצל רוטשילד מפחד ועוינות להתרגשות גדולה ולבכי.
• הכינור הופך למחווה של פיוס והשלמה. הוא מהווה ביטוי סמלי לטוב האנושי המסתתר מאחורי הנוקשות והאטימות, אשר נחשף רק כשהמוות קרב.
• הכינור הופך, בסיום הסיפור, לנשמתו של רוטשילד. לא מדובר ב"מוסיקה" אלא ב"ניגון" פנימי, היוצא ישירות מהלב. צלילי הצער המרגשים עברו עם הכינור ובכך הותירו שרידים מנשמתו המתוקנת של יעקב שהלך לעולמו.

הרעיונות המרכזיים בסיפור ומשמעותם

• תפיסת החיים דרך רווח והפסד - יעקב מחשב רווח והפסד על-פי מספר המתים. כל אדם שמת משמח אותו. כל יום חופשה מעציב אותו, שכן לפי תפיסתו הוא מפסיד כסף כשאדם מת לא בעיירה , יעקב כועס , שכן הוא חש כמי שהפסיד . הוא מנהל פנקס של רווחים והפסדים המהווה את יומן חייו. סוף הסיפור מעמיד את נושא הרווח וההפסד על בסיס אנושי-מוסרי, אשר בזכותו מגיע יעקב למסקנה שחייו היו בבחינת הפסד ורק באמצעות מעשה הומני ולבבי של מסירת הכינור, הוא יוכל לעזוב את העולם כשכף הרווח תהיה על העליונה, אם לא מבחינה כלכלית, אז מבחינה אנושית.
• עולם מנוכר וחסר רגש כלפי עניים וחולים – החובש המטפל במארפה מייצג את יחס החברה כלפי העניים – הם לא מספיק כדי שיטפלו בהם. הוא אומר על מארפה שהיא חיה 70 שנה וזה מספיק בשבילה. אפילו יעקב, קר הרגש, חש ברע נוכח היחס המזלזל ובנסותו לשכנע את החובש לטפל באשתו הוא נתפש כחצוף.
• היבט אנטישמי – יעקב שונא יהודים בכלל ואת רוטשילד בפרט. הוא מנגן בתזמורת היהודית מתוך חוסר ברירה ולא מתוך בחירה. סיום הסיפור במחווה של מסירת הכינור מהווה חלופה אנושית חמה לרגש האנטישמי שהופיע בתחילת היצירה.
• החמצת החיים – לאחר מות אשתו, יעקב מבין שטעה ביחס אליה. הוא נזכר בבתו המנוחה. הוא מבין שכל החיים שלו היו החמצה גדולה הן בפן האישי והן בפו המשפחתי. תובנה זו מזרזת אותו לעשות מעשה לפני מותו ובכך למות כמי שצמצם קמעה את כישלון חייו.

טלויזיה באינטרנט  |   משחקים    Copyright © 2007 Onlineparty-Sites     סרגל הרדיו  |   סיכומים בספרות