יגון

 / מאת צ'כוב

ללמוד ספרות בקלות

נושא הסיפור: בדידותו של אדם בעיר הגדולה (כרך); ניכור; הטרגדיה של אדם הקטן שהמציאות רומסת אותו (האדם הקטן והפשוט) עומד במרכז הטרגדיה המודרנית, בניגוד לטרגדיה היוונית).
סגנון הכתיבה: ריאליסטי .
מבנה העלילה: הסיפור איננו מגיש עלילה ממש בעלת התפתחות, אלא מערך של אפיזודות (תמונות המתארות מפגשים שונים), שבאות בזו אחר זו, ומציגות את הניסיונות הנואשים של יונה ליצור קשר עם אנשי העיר ואת הכישלונות הצורבים הגורמים לו מועקה כבדה.

תמצית עלילת הסיפור:

"יגון" הוא סיפורו של יונה העגלון שהגיע אל העיר הגדולה מהכפר לאחר שבנו מת. הוא מנסה למצוא אדם, לו יוכל לספר על מות הבן ובכל להקל מעט על יגונו. הסובבים אותו מרוכזים בעצמם ואינם קשובים לצרתו. לאחר תאור כללי בפתיחה באשר למקום ולזמן בהם מתרחשת העלילה, נפתחת סדרה של מפגשים בין יונה לבין אנשים שונים, אשר בפניהם הוא מנסה לשפוך את לבו.

הסיבוך (הבעייה): יונה נמצא בעיר הגדולה, הרחק מכפר מגוריו, בודד מאוד ואחוז יגון עקב מות בנו. הוא מנסה למצוא אוזן קשבת שתשתתף מעט בצערו וכך תקל קמעה על יגונו.

התפתחות העלילה: סדרת המפגשים עם הדמויות השונות, אך ללא הצלחה.

סיום הסיפור(התרה): ה"פתרון" של יונה – הוא שופך את לבו בפני סוסתו.

הפתיחה:
תפקידה של האקספוזיציה הוא להציג את הפרטים הנוגעים לרקע (מקום, זמן, דמויות) הדרושים לקורא לשם הבנת עיקר הסיפור, נושאו ומהלכיו. באקספוזיציה ניתן המידע אודות יונה, מקום הימצאו וזמן התרחשות העלילה.

הזמן: דמדומי ערב, חורף קשה;
המקום: לב לבה של עיר גדולה ברוסיה.

תיאור העיר הגדולה בסיפור:
העיר הגדולה מתוארת כמנוכרת ומאיימת, צפופה מאוד, אך האדם בודד בה. בין אלפי בני-אדם המסתובבים ברחובות, אין אחד שיהיה מוכן להקשיב לו. האכסניה, שבה מתגורר יונה, היא מטונימיה (חלק שמתאר את השלם) לעיר כולה: היא צפופה ומחניקה, אך אין בה איש שיקשיב ליונה – אנשים זרים זה לזה.
בעיר יש רעש חזק, אנשים רצים הלוך ושוב ממקום למקום – תחושה של לחץ וחוסר פנאי.
הסוסה מתגעגעת לנופי הכפר – שקט, רוגע, אפרוריות.
העיר מתוארת בתקבולת ניגודית לכפר (בו נזכרת סוסתו של יונה בפתיחה לסיפור בנוסטלגיה).

בפתיחה לסיפור שולטת אווירה מלאת עצב וייאוש: בין ערביים חורפי, יורד שלג כבד המכסה את יונה העגלון ואת סוסתו, והופך אותם לישות אחת.
הפתיחה מספקת לקוראים פרט נוסף הקשור לרקע: יונה וסוסתו הגיעו אל העיר הגדולה מן הכפר. העיר הגדולה מתוארת כמפחידה ומאיימת – נושא זה יפותח בהמשך הסיפור. היצור האנושי היחיד (חוץ מיונה), המוזכר בפתיחה הוא, באופן משונה, דווקא סוסתו, שנאמר עליה שהיא חושבת את מחשבתה.

התמונות:

תמונה ראשונה: יונה ואיש הצבא
יונה שומר בתוכו מצוקה חזקה. הנוסע הראשון של יונה הוא איש צבא העולה לכרכרה. יונה המבולבל מנסה לקשור שיחה עם איש הצבא הנוהג בו בגסות-רוח ובזלזול. נוסע זה מתייחס אל יונה ככלי תעבורה, צועק עליו ומאיץ בו. יונה כמעט ודורס מישהו. מאוחר יותר, כאשר הוא מנסה שנית לפתוח בשיחה עם איש הצבא, הוא מגלה כי זה עצם את עיניו ונרדם.

תמונה שנייה: יונה והשיכורים
שלושה בחורים שיכורים מנסים לנצל את יונה להסעה בסכום מגוחך. יונה מסכים ובלבד שישיג קרבה אנושית ומעט הקשבה. בדרך השלושה לועגים לו, מקללים אותו, מאיצים בו לנסוע ואף מכים בעורפו. יונה מוכן לסבול את יחסם המעליב ואף מנסה להשתתף בצחוק שלהם. הוא מנסה לספר להם על מות בנו, אך הם לועגים לו ואינם מקשיבים ואף פוטרים אותו באמירה סתמית: "כולנו נמות...". בולט במיוחד יחסו של הגוץ הגיבן ליונה. השניים מציקים לגיבן, והוא בתורו מציק ליונה ואינו מפיק לקח מוסרי מסבלו. כמי שמצוי בתחתית הסולם החברתי ונאלץ לעמוד במהלך הנסיעה לאחר שחבריו הגבוהים והחזקים ממנו מחליטים כי הוא זה שיעמוד מברירת חוסר המקום. (החלטה בלתי מוסרית שבה החזקים רומסים את החלשים.)– הוא מתגלה כדמות אטומה ובלתי רגישה. זהו אבסורד מכיוון שדווקא הוא, שאמור להיות רגיש וקשוב יותר ליונה, לא רגיש לבעיה האנושית שלו ונוהג בו בזלזול מופגן במיוחד ואף באלימות של ממש. יחסים אלה מעידים על הירארכיות כוחניות הקובעות את היחסים בין בני אדם בעיר הגדולה.

תמונה שלישית: יונה והחצרן
יונה רואה בצד הדרך חצרן ומנסה לפתוח איתו בשיחה על-ידי השאלה "מה השעה?" היוזמה של יונה נתקלת בחומת אטימות בצורה. החצרן נוזף ומזרז אותו לנסוע מהמקום.

תמונה רביעית: יונה והעגלון הצעיר בפונדק
יונה מגיע לפונדק, מקום בו מתקבצים עגלונים רבים כמותו למנוחת הלילה. הוא חושב על כך שלא הרוויח די כסף על-מנת להאכיל את סוסתו. הוא פוגש בפונדק עגלון צעיר שבדיוק התעורר משנתו כדי לשתות. יונה מנסה לספר לו על מות בנו, אך העגלון הצעיר מכסה מיד את פניו וחוזר לישון. ניסיון השיחה הכושל עם העגלון הצמא למים מסמלת את הניסיון לקשר ושוב האטימות עמה מתמודד יונה. כשם שהעגלון הצעיר צמא למים, כך צמא יונה לקשר על מנת לפרוק את יגונו.

תמונה חמישית: יונה והסוסה
כאבו של יונה גדול מנשוא. הוא לא יכול להרהר לבדו בבנו, לכן מבקש לדבר אל סוסתו. הוא פורק את עומס יגונו. ניכר ביונה שהוא מבין שאין הסוסה מהווה שותפה הולמת לשיח עמו, על כן הוא "מתרגם" את כאבו לשפת עולמה שלה. הוא מבקש ממנה שתדמיין איך היתה מרגישה לו הסייח שלה היה מת. הסוסה מגלה סימני תגובה אנושיים: עיניה בורקות, היא נושפת על ידיו, נראה שהיא מקשיבה, תוך לעיסת קש. מבחינתו של יונה, היא יכולה להזדהות ולהבין את המועקה שלו.

משמעות מבנה הסיפור:
כל מבנה שחוזר על עצמו משמעותו הדגשה: מצבו של יונה חמור, הוא מצוי במצוקה נפשית והוא ניצב מול האטימות האנושית שמקיפה אותו בעיר הגדולה. חזרה על ניסיונות וכישלונות מדגישה:

1. את מצבו העגום והנואש של יונה.
2. את אטימותה של החברה האנושית, שאינה קשובה לבדידותו ומצוקתו של היחיד. איש איש - עסוקים כולם בענייניהם והם אדישים ומחוסרי עניין בנוגע למצוקות של אחרים.

אפיון דמותו של יונה:

יונה הוא איכר פשוט, שאינו מוצא את עצמו בעיר הגדולה. תמימותו וטוב-לבו ניכרים בו אף בשעת חייו הנוראה ביותר. רצונו הוא אנושי – לפרוק את צערו עם בני-האדם, שביכולתם להקל בקצת את מצוקתו.

• הרקע לעיצוב דמותו של יונה: יונה הוא אדם מבוגר שהגיע לעיר הגדולה לאחר שבנו שהיה עגלון מת מקדחת. הוא השאיר את בתו בכפר והגיע לעיר בנסיון להרוויח מעט כסף.
• תאור חיצוני: תאור מינימלי המופיע בעיקר באקספוזיציה. הוא כפוף ושחוח, לא נע למרות השלג הרב הנערם עליו. הוא מכונס בתוך עצמו, שקוע באבל ובבדידות עקב מות בנו ומתקשה בפעולות הפיזיות הפשוטות ביותר.
• אופן דיבור: יונה מתקשה לבטא במלים את צערו. יכולת הביטוי שלו מוגבלת ביותר: "ואצלי, זאת אומרת, אדוני... בני, כלומר, נפטר השבוע". לבו המלא יגון, מקשה עליו לדבר על מות בנו באופן שוטף.
• דרכי התנהגות: יונה מנסה ליצור קשר של שיחה על ענייניו הפרטיים עם כל אדם שהוא פוגש. הדבר גורם להתנגשות צורמת בינו לבין הנוסעים והאנשים המרוכזים בעניינים שלהם. יונה נראה כמי שהלך לאיבוד בעיר הסואנת. הוא לא בקיא באורחות העיר המנוכרת וניסיונותיו החוזרים ליצור קשר עם זרים מלמדים היטב עד כמה מצבו נואש.

אפיון באמצעות אנלוגיה לדמות משנה – הסוסה:
אנלוגיה – השוואה. ישנם שני סוגים של אנלוגיות – אנלוגיה ישירה שפירושה השוואה שמדגישה את הדמיון בין הגורמים המושווים. אנלוגיה הפוכה שפירושה ששני הגורמים יהיו הפוכים זה לזה. בסיפור זה ישנה אנלוגיה ישירה.

האנלוגיה היא גורם מרכזי וחשוב ביצירה "יגון" ובכדי ליצור אותה, לסוסה מוענקות תכונות אנושיות (האנשה) וליונה ניתנו תכונות של בעלי חיים. יונה והסוסה דומים בשפת גופם. בפתיחה הם מתוארים כישות אחת המכוסה שלג ואינם זזים. שניהם באים מאותו מקום בכפר ומתוארים כעלובים וחסרי חן. בפסקה הבאה שוב נאמר: "יונה וסוסתו"... אחר-כך, המספר ממשיך להתייחס אליהם בגוף שלישי רבים "הם". בהמשך כל מה שהוא עושה, גם היא עושה. הסוסה לא יודעת לדבר כלל, ואילו יונה מתקשה לדבר, הוא מגמגם וממלמל. כשיונה מחליט לחזור לאכסניה, הסוסה כאילו קוראת את מחשבותיו ומתחילה לרוץ, מבלי ששמעה מלה אחת ממנו. יתירה מזו, הנוסעים מתייחסים אל יונה כאילו שהיה סוס-עבודה ולא יותר. לאורך כל הסיפור, יונה וסוסתו, מתוארים באחדות, ויש ביניהם הבנה אילמת, ללא מלים, כל אחד מהם מרגיש את השני – יכולת שאבדה לאנשים בכרך. המספר משליך את רגשותיו של יונה על הסוסה. הם נראים כשותפים לגורל בתמונת הסיום המצמררת. יונה מנסה להשליך את סיפור חייו על סוסתו באמצעות דימוי מות בנו למות סייח של סוסתו. כך נוצרת הקבלה בין השניים המקרינים אנושיות על רקע ניכור ואטימות השולטים בסביבה החיצונית שלהם.

אפיון באמצעות אנלוגיה ניגודית לדמויות של אנשי העיר הגדולה:

א)  יונה וסוסתו נעים בקצב איטי בעוד שאנשי העיר נעים במהירות.
ב)  יונה מדבר באיטיות ובגמגום בעוד שאנשי העיר מדברים בצורה מהירה ועניינית.
ג)  יונה מנסה ליצור קשר עם הנוסעים בעוד אלו מבטלים כל ניסיון שכזה.
ד)  הסוסה מקשיבה ליונה הפורק את יגונו בניגוד חד לבני-האדם המתעלמים.

הניגודים בין יונה לבין ההמון מסביב מדגישים את האנושיות שלו בניגוד צורם וכואב לשאר אנשי העיר. החברה העירונית מצטיירת בסיפור ככוחנית, אטומה, מנוכרת ואכזרית – כזאת, שבה "אדם לאדם זאב". אדם נמדד על-פי מעמדו החברתי: יונה העגלון חשוב כמת בעיני הבריות, איש לא מתעניין במצוקתו. אך גם בין בני מעמדו (באכסניה) הוא לא יימצא אוזן קשבת – המציאות העוינת גרמה להרס כל השותפות האנושית וכל הקשרים בין בני-אדם.

חיי הנפש של יונה: יונה נתון במשבר נפשי עמוק עקב מות בנו. המוטיב החוזר שוב ושוב בהקשר לכך הוא מוטיב היגון ("יגון מעיק"; יגון לוחץ"; "יגון ללא סוף או גבול"; "יגון נורא, תהומי"; "אילו נבקע חזהו של יונה לשניים, ויגונו היה עולה על גדותיו, דומה שהיה מציף בו עולם ומלואו".) יונה משתוקק למצוא אדם שיסכים להקשיב לדבריו. נוסף על יגונו הוא נתון בדאגות פרנסה, דאגה לסוסתו הרעבה ודאגה לבתו שנותרה בכפר. אין הוא מסוגל להתמודד עם כל אלו בעצמו. לכו הוא כמהה לתמיכה נפשית אנושית

המספר:

המספר הכל יודע - המספר הכל יודע מצוי מחוץ לעולם המסופר ויכול להבין ולדעת הכל, גם את מחשבות ורגשות הדמויות. המיוחד במספר זה, שהוא לא רק נצמד לתודעת הגיבור יונה העגלון, אלא גם למחשבות סוסתו, ובכך הוא יוצר האנשה: מצב שבו חפצים, בעלי חיים ושאר פרטים לא אנושיים מקבלים תכונות אנושיות.

תפקידי המספר-

• גורם לקורא להזדהות עם יונה ועם תחושת הבדידות.
• מציג את עמדתו של הסופר בנוגע לקיום האנושי בעולם, ולבדידות שהיא חלק בלתי נפרד מקיום זה. זוהי ראייה פסימית אודות חיי האדם.

צ'כוב משתמש במספר דרכים על-מנת לעצב את המסר אותו ביקש להעביר:

• כותרת הסיפור – הכותרת "יגון" מקבלת משמעות כפולה. מבחינה עלילתית היא מייצגת כמובן את היגון של יונה עקב מות בנו. מבחינת המסר של היצירה כולה, היא מכוונת ליגון הנובע מכישלונותיו החוזרים של יונה ליצור קשר אנושי ובעצם היא מסגירה את האווירה המאפיינת את החברה העירונית של התקופה – אווירת קדרות, מועקה וצער נוכח אטימות בני-האדם והתרכזותם המוחלטת בעצמם בלבד.
• אנלוגיה בין יונה לבין הסוסה ואנלוגיה ניגודית בינם לבין שאר בני האדם – בדרך זאת מדגיש צ'כוב את ביקורתו כנגד החברה, שאפילו הבהמות בה "אנושיות" יותר מבני-האדם.

מוטיבים בסיפור:

• מוטיב השלג - מקביל ליגונו של יונה, השואף להישפך החוצה ולהציף את העולם כולו.
• מוטיב הבדידות - הרגשת הבדידות מלווה את יונה לאורך כל העלילה, והיא מוזכרת כמה פעמים בסיפור. בדידותו של יונה פאראדוכסלית: מצד אחד, העיר גדולה וצפופה, אך מצד שני, אין הוא מצליח למצוא אוזן קשבת. עצם נוכחותם של הנוסעים מקלה על בדידותו של יונה, למרות שאינם מוכנים להקשיב לו.
• מוטיב היגון – ממחיש עד כמה קשה לחיות בחברה מנוכרת וקרה. יגון זהו שם למצוקתו של יונה לאחר מות בנו: משהו עצום, אך בלתי-מוגדר ולא ניתן לביטוי במלים. יונה מתואר כדמות המזכירה מעט את איוב התנכ"כי: הוא נושא את סבלו באיפוק. הוא גם אדם פשוט, שהתרגל "לא לעשות עניין" מן המוות, לכן הסיפור שעוסק באירוע טרגי כל-כך, נכתב בנימה כל-כך מאופקת. יונה מתכחש למצבו הרע כי הוא יודע שלא יוכל להתמודד איתו – הוא אומר שהיגון נובע מכך שהוא לא הרוויח כסף, אך למעשה הסיבה ליגונו של יונה היא שאף אחד לא שומע את על ליבו ואובדן בנו גם הוא מעיק עליו ומעצים את תחושת היגון שלו. יונה נואש, הוא אינו מבין מה קורה – אפילו מלאך המוות, שאמור להיות דמות אחראית – אכזב אותו וגרם לו לקבור את בנו, במקום שהמצב יהיה הפוך – דבר בלתי נתפס.
• מוטיב העיניים - באמצעות תיאורי העיניים, ממחיש צ'כוב את ההבדלים בין יונה לבין שאר אנשי העיר ובמיוחד בין הסוסה לבין בני-האדם. איש הצבא שנראה תחילה ידידותי, עצם את עיניו והתנתק מיונה שניסה לתקשר עמו; יונה מחפש עיניים, אך בשל יגונו, הוא מתקשה להביט בעיני אחרים; "יצאו לך העיניים, כלב זקן, או מה? הבט בעינייך!" – פונים בגסות הנוסעים ליונה; האנשים בפונדק ישנים וגם העגלון הצעיר שמתעורר, מזדרז לכסות את עיניו ולנתק בכך מגע מיונה המנסה לדבר עמו; ובניגוד לאלו, עיני הסוסה בורקות בשעה שיונה מדבר אליה ובכך מודגשת אנושיותה בניגוד לשאר בני-האדם.

משמעות הסיפור:

הסיפור "יגון" מתאר אווירה קשה, קור, עצב ובדידות. הוא מצייר תמונה קודרת ביותר של העיר הגדולה הבולעת אל קרבה את האדם הבודד, הנתון במצוקה ומשתוקק לנחמה. האירוניה הזועקת מעצם הניגוד בין הסוסה האנושית לבין בני-האדם המתבהמים מכוננת את הביקורת החברתית העומדת במרכז היצירה. ההמון מתואר במושגים של "מערבולת, המוצפת אורות פלצות, שוקקת טרטור אין-קץ ורוחשת אנשים אצים-מתרוצצים בלי הרף". החברה האנושית מוצגת כגוש אנונימי הצועק ומגדף וסוגר מכל עבר על האדם הקטן, חסר-ההגנה ורדוף היגון. לכאורה, שייכים חייו של יונה לרקע מסוים, אך למעשה הוא שייך לכל מקום ולכל זמן. יונה לא מוצא נפש חיה לדבר אליה – לא משום שהוא עגלון פשוט ונוסעיו אדונים, אלא משום שכל אדם בעיר הזאת שקוע בעצמו ואיננו מוכן להקשיב לזולתו. יגונו של יונה הוא יגון של כל אדם, שאין לו אדם אחר שמעוניין בו. כך זוכה היצירה הזאת למשמעות אוניברסלית, המתריעה מפני חברות אנושיות המבטלות את היחיד ומקדשות ערכים של אגואיזם, דורסנות, אטימות וניכור אנושי.

טלויזיה באינטרנט  |   משחקים    Copyright © 2007 Onlineparty-Sites     סרגל הרדיו  |   סיכומים בספרות